הפקק בדרך הביתה מהקולנוע היה במקום בלתי צפוי.

מכוניות משטרה, כיבוי אש ואמבולנסים שעטו לכיוון ובגלל זה החבר שהיה איתנו במכונית פתח את הסלולרי לראות האם מודיעים על תאונת דרכים או סיבה אחרת לפקק הלא צפוי.

ואז שמענו על מלון הילטון טאבה.

וכל שאר הדרך הביתה נסענו בשתיקה, מקשיבים לרדיו וחושבים כל אחד את מחשבותיו לעצמו...

ובבית התקשרתי לג. הבכור.

הם נמצאים בבסיס ליד אילת לקראת תרגיל מסויים.

הטלפון צלצל וצלצל ללא תשובה.

סגרתי והמשכתי להסתכל בטלווזיה.

עברו עוד כמה דקות והוא התקשר.

לוקחים אותם לגבול בטאבה, לעזור.

במה שלא יהיה ...

אל תדאגי אמא, אמר לי, אני בסדר, אני לוקח טלפון , אני בסדר...

ואני רק חשבתי לעצמי אחר כך, איך ארועים רחוקים הופכים להיות פתאום לקרובים כל כך, ואיך שלא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה שוב חשוף לשכול, אובדן, כאב וצער כל כך גדולים ואיך שאין לנו פשוט ברירה...

עצוב.