בנקודת זמן מסויימת, לאורך שנות השמונים, היה מלון "אביה סונסטה" בטאבה מושא חלומות נופש של לא מעט ישראלים.

מיקומו מחוץ לאילת ובדרך הפונה דרומה, במקום הקסום של טאבה , צמוד לכפר הנופש המיתולוגי של רפי נלסון, יחד עם הפאר וההדר שלא היו אופייניים למלונות בישראל באותן השנים וסיפור האהבה הטראגי שנלווה לפתיחתו (המתוקשרת מאוד) של המלון (רציחחתה של אביה פפושדו, אישתו של אלי פפושדו הבעלים והאחראית על העיצוב הפנימי של המלון, ע"י גיסה , כשנקלעה לסיכסוך שבינו לבין אחותה) נתנו למלון (שנבנה בחוצפה ישראלית טיפוסית כשידוע שגורלו של האיזור לא ברור ונתון בבוררות) הילה שהיתה מעל ומעבר למציאות בה הוא שכן...

גם עבורי הוא היה מושא חלומות לנופש ועברו מספר שנים עד שמצאנו את ההזדמנות הנוחה מבחינת זמן וכסף ונסענו לשם, בחורף שנת 85, כשאני בתחילת הריוני עם ג. הבכור.

הימים הם ימי וועדת הבוררות הבינלאומית שהיתה אמורה להחליט על גורלו של האיזור אבל כל מי שהיה שם לא הטריד את ראשו במחשבה על  האפשרות שהמקום הקסום הזה ילקח גם הוא  מאיתנו, לאחר ששאר חופי התכלת של סיני חזרו למצרים...

אני זוכרת שהדבר שהמם אותי בכניסה למלון, מעבר לעיצוב המקופד והמיוחד היה החלון הענק שנפרש לאורך ולגובה כל הלובי, ואם זכרוני אינו מטעני, גם המשיך לאורך חדר האוכל.

החלון הענק הכניס בבת אחת, וללא הכנה מוקדמת את הטורקיז של המים והחום אדמדם של הרי אדום ישירות לתוך העין והנשמה והשאיר את המתבונן פעור פה ודמום...

אני זוכרת אותי יושבת בלובי (היה חורף ודי קר) שעות ארוכות , קוראת, וכל כמה דקות מסיטה את עיני מהספר ושואפת/שואבת לתוכי עוד ועוד מהצבעים , מהשלווה...

לאחר יומיים עזבנו וחזרנו לצפון.

זאת היתה הפעם האחרונה שלי בסיני...

סיני אצלי זה סוג של פיספוס.

בשנים שהיא היתה שלנו והיה קל וזול יחסית להגיע לשם, היא לא עניינה אותי.

דווקא כשהייתי צעירה כל עניין ההזרקוּת על החוף היה רחוק ממני, וכשנסענו בשנת 81 עם חברים לחושות של דהב, ממש סבלתי פיזית מהשקט, השלווה, הנירוונה, אי העשייה והבהייה מול הים הכחול עד כדי כך שספרתי את הדקות , פשוטו כמשמעו , לחזרה לארץ.

עשר שנים לפני כן, בטיול מאורגן עם הורי עד לשארם-א-שייך (אופירה)  אני זוכרת נסיעות ארוכות ובלתי נגמרות בתוך צבע חום/צהוב של הרים ומדבר כשמעת לעת מבצבצת לה פיסה כחולה של ים ניסתר...

אופירה היתה אז כמה צריפים זרוקים פה ושם והתיירים המעטים שהגיעו לשם, שוכנו במין אוהל ענק או ישנו על החוף (אנחנו).

היה לי מעניין אבל בהחלט לא מעבר לכך ומבחינתי שני הביקורים הללו מיצו את ההתעניינות שלי במקום ולמעט הביקור בטאבה ב"אביה סונסטה" הנכסף , לא חשתי רצון נוסף לנסוע לשם, כאשר טבח ראס בורקה לפני 19שנים בדיוק, לא העיר שום חשק רדום לבקר במקום. 

בשנים האחרונות, חשבתי על סיני אחרת. היא החלה לעניין אותי ומצאתי את עצמי רוצה לנסוע לשם, לאו דווקא למלון מפואר ולנסות לחוות בעצמי את אותו הקסם עליו מדברים האנשים שהיו שם וחוזרים שוב ושוב...ודווקא אז, מסיבות שאינן קשורות ישירות בי, לא יכולתי לנסוע...

ועכשיו יש לי תחושה שאולי איבדתי  אותה ואת הקסם שבה , יחד עם עוד הרבה ישראלים, לתמיד...

לא שמענו מג. הבכור מאתמול בלילה.  אני לא דואגת, רק רוצה לשמוע את קולו...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של חיבוק עם האנשים האהובים עלינו...

 ***************************

עדכון 22.00

ג. הבכור התקשר.

בסופו של דבר הם ירדו לאילת ולאחר זמן מה חזרו לבסיס.

הרגיש טעמה של הקפצה ראשונה...

אחותי סיפרה שמכירה מישהי שנמצאת כנראה  תחת ההריסות...

סיפרה לי בקול הכי רגיל שאפשר. מרחיקה מעצמה את הכאב שבזוועה...

ההכרויות הללו...כל כך ישראלי...

כל כך אנושי...