כשטום הנקס (במבטא סלאבי כבד ולא ברור) אמר לקטרין זטה - ג'ונס "גם אני מחכה...כולנו מחכים..." , אפפה אותי תחושה לא ברורה של געגוע וכמיהה למשהו שהיה בי תקופה לא קצרה ובזמן האחרון הוא איננו...

בעצם, הוא ישנו אבל אחרת...

אבל אתמול , בתוך חוסר המנוחה שאפף אותי במשך היום ,ובמשפט ההוא שנאמר בסרט ("טרמינל", מומלץ), מצאתי את עצמי מתגעגעת לצורה הבסיסית והחזקה ביותר שלו...

הריגוש.

הריגוש שתופס בגרון...

ההוא שהאדרנלין ששועט בעורקים לפעמים חזק כל כך שלפעמים הוא כואב פיזית...

הריגוש שאיתו מרגישים כאילו מרחפים 10 ס"מ מעל הקרקע.

התגעגעתי אליו למרות שזכרתי גם את הצד האחר שלו.

את הנפילות.

את חוסר היכולת לתפקד בדברים היומיומיים והפשוטים ביותר...

את חוסר היכולת אפילו להינות מהריגוש הזה (פראדוקס אבל נכון).

את הכאב...

אם יש מקום שבו יכולתי להבין את הקשר שבין כאב (פיזי ונפשי כאחד) להנאה, זה היה בתחושה הזאת...

אתמול הרגשתי כאילו איבדתי אותה לעד...

כאילו איבדתי את היכולת להרגיש כך שוב...

לאבד את השליטה עלי ברמה כזאת  שלא אדע מימיני ומשמאלי...

וזה לא קשור באדם זה או אחר, בהכרות חדשה זאת או אחרת, זה קשור אולי באובדן חלק מהתמימות שבתוכי שבאה יחד עם הלמידה שלמדתי על עצמי, במודעות שצמחה בתוכי בשנתיים האחרונות...

ואני יודעת שזה לא באמת כך.

שהריגוש וההתרגשות שאני חשה כלפי דברים שונים בחיי אינם קשורים לדברים חיצוניים אלא באים מתוכי, מהיכולת שלי לחוש אותם, דווקא מהפניוּת הנפשית שלי לחוש אותם...

ואני רואה את זה קורה לי בתקופה האחרונה...וטוב לי.

ויחד עם כל זאת , היתה בי אתמול התהייה, היה בי אתמול חוסר המנוחה שבה מתוך הפחד...

היתה בי אתמול הכמיהה להרגיש כך שוב...

לטוס (לא לרחף) על ענן...