| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 6/2003
 שאננות...
מיום חמישי מהדהדת בתוכי הכתבה שקראתי בYNET . זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת חומר על זה אבל הפעם מדובר באופן ברור ולא חיובי על הכדורים שלקחתי יותר משלוש שנים...
מצד שני, בלעדיהם, החיים היו גהינום. נקודה...
ידעתי שדווקא אני, שנמצאת בקבוצת סיכון צריכה לעשות בדיקות באופן סדיר , בדיקה ידנית אצל כירורג וממוגרפיה אחת לשנה.
אז אצל כירוררג לא הייתי מעולם.
ממורגרפיה אני עושה מתי שאני מחליטה שהגזמתי ועברתי את הגבול בשאננות שלי...וזה קורה אחת לשנתיים בערך, שנה פחות ממה שאני חייבת...
מה הבעיה שלי?
הרי כל הסיפור זה להרים טלפון למוקד ההזמנות ולהזמין תור לכירורג ואחר כך תור לממוגרפיה...
זה כל הסיפור, אבל משום מה, אני לעולם לא מוצאת את 5 הדקות שאני צריכה כדי להרים את הטלפון...
אני עסוקה, אבל לא עד כדי כך עסוקה...
אז מה זה?
פחד. נקודה.
אני יודעת שזה יבוא לי. ברור לי מעל לכל ספק.
האגודה היחידה שאני לא מוכנה להפסיק ולתרום לה זה "האגודה למלחמה בסרטן" ו"אחת מתשע". ג. לא מבין אבל זה לא רק שאני תורמת לזכר אמא שלי, אני תורמת עבורי, כי יבוא יום ואני אצטרך אותם.
מיטל, אחותי, מקפידה לעשות את הבדיקות פעם בשנה. בדצמבר, יחד עם יום ההולדת שלה, היא נותנת לעצמה מתנה נוספת וזו הממוגרפיה. פעם היא הציעה שנעשה ביחד את הבדיקה הגנטית שיכולה לנבא את האפשרות שלנו ללקות במחלה.
אין סיכוי שאעשה את זה...
ואם התשובה חיובית? מה אז? שאכרות את השדיים שלי למניעה...? ואחיה עם הידיעה עם החותמת שאני בסכנת נפשות...?
לא. לא רוצה...
מצד שני, אני לא אדם שיש לו מנטליות של בת יענה ואני יודעת עד כמה גילוי מוקדם חשוב להחלמה, ובדיקה ידנית וממוגרפיה הם הא"ב של הגילוי המוקדם...
אז?
כירורג זו עצלנות פשוטה ובסיסית...
ממוגרפיה. זה פחד.
הצילום עצמו אינו בעיה. מעבר לכך שמועכים לי את הצורה בכל פעם מחדש כדי למצוא את הזוויות הנכונות והמתאימות, ואצלי תמיד צריך להיות איזור מסויים שלא רואים אותו טוב וצריך לצלם אותו שוב ושוב עד שהשד שלי הופך לפיתה, אין לי עם זה שום בעיה...
אחר כך צריכים לחכות כמה ימים ולחזור לקחת את התוצאות...
אני נוסעת למכון.
יוצאת מהמכונית בחניון. מתחילה לעלות למעלה, הברכיים מתחילות לרעוד, בקושי נושמת, הבטן מתהפכת, דוחפת את הדלת, נכנסת, פונה לפקידה, מבקשת את הבדיקות שלי...מקבלת את המעטפה...
עכשיו לכי תפתחי אותה...
לכי תקראי את מה שכתוב שם...
או שיהיה כתוב ב.מ.פ. (בלי ממצא פתולוגי) או ש...
ומה"או ש..." אני מפחדת פחד מוות...
לעמוד שם מול המעטפה ודו"ח הרופא ופתאום לראות שלא כתוב שם: ב.מ.פ.
נכון שהפסקתי לקחת את הכדורים מיד לאחר שהתגלה שיש לי טרומבוציטים בדם (משהו שקשור לקרישת דם), עברתי לאלטרנטיביים ובינתיים, טפו,טפו, טפו. הכל בסדר, אבל זה לא פותר אותי מהבדיקה השנתית...
אני יודעת את זה, כי כל יום , כל שעה שאני לא קובעת לעצמי תור לבדיקה, אני נוהגת בשאננות. שאננות פושעת...
זה פוסט שכתבתי עבורי בבחינת אור אדום...עכשיו נראה אותי...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
