אני יודעת מהיכן באו הדמעות.

הם לא באו רק מהמילים שנאמרו , מהתחושה שהיתה לי פתאום שכאילו "טיאטאו" אותי לצד.

הם באו בגלל המיילים .

האישה שהתגלתה לי בקריאה הנוספת שקראתי במיילים שנכתבו כמעט כל יום, כל לילה בחודשים האחרונים.

האישה שלא יכולתי לראות אז, כשכתבתי, אבל היום , בקריאה מהצד, ממקום אחר שבו אני נמצאת פתאום ראיתי אותה.

היא כל כך רצתה.

פשוט רצתה.

לתת. להיות. לחוש. להרגיש. לחוות. להבין.

לקבל.

לאהוב.

האישה שנאחזה בציפורניים במשהו שהיה כל כך מוחשי ובעת ובעונה אחת כל כך ערטילאי...

משהו שהיה לכאורה בהישג יד ויחד עם זאת בלתי מושג לחלוטין...

יש בה משהו כואב.

יש בה משהו עצוב.

יש בה משהו

נואש.

ובכיתי.

בכיתי על האישה  ההיא, ובכיתי כי במשהו שנאמר בשיחת הטלפון בבוקר, באינטונאציה של הקול סגר בבת אחת את האופקים החדשים שנפקחו לעיניה לפני חודש וחצי ולרגע היא חזרה להיות במקום של האישה ההיא...

והאישה ההיא, זאת אני.

(פוסט מבולבל במקצת. גם עבורי. התנצלותי הכנה)