בהפסקה בת הדקה שיש לעשות בין תרגיל אחד למישנהו על המכשירים , ולעיתים תוך כדי העבודה על התרגיל עצמו, אני מוצאת את עצמי מסתכלת בדמותי הנשקפת במראות שמסביב חדר הכושר, לבושה במכנסי רשת כתומים וגופיה בירוק זרחן לימוני (רכישה חדשה ומעודכנת ), וחיוך של שביעות רצון מרוח על שפתי...

לאיזה יצור רדוד, שטחי ונרקיסיסטי הפכתי...

אלוהים ישמור...

הוא הרגיש שלא הייתי כתמול שלשום, הרגיש שכעסתי.

שאל על מה.

אמרתי.

לא משנה שבשיחה התברר שחלק מהדברים שאמר נבלעו ברחשים שהיו בטלפון.

התחושה שלי באה מתוך עצמי.

וככזאת אני מתייחסת אליה.

הוא כעס. בוודאי שהוא כעס.

על שהחזקתי את זה בתוכי עד לסוף היום במקום להתקשר אליו ולומר לו את הדברים עם התרחשותם...

ואת הגילוי של האישה ההיא כפי שהיא ניבטת אלי מתוך הכתיבה אליו, את זה שמרתי לעצמי...

לילה טוב, לילה של יום מפרך (סתם, לא באמת...).