התגעגעתי לנסיעות הארוכות לבדי.

עלה בי שוב הצורך לנסוע למקום רחוק, להיות עם עצמי והמחשבות שבתוכי, מוסיקה ברקע ונוף שחולף במהירות גבוהה דרך החלונות.

זכרון יעקב נשמעה כהצעה מצויינת.

רחוק, אבל לא רחוק מדי לבוקר יום שישי.

כשעליתי על כביש 6 ורציתי לתת את כל ליבי ונשמתי למהירות שמתי לב שכבר גילה (עוד מעט 10 שנים) כבר ניכר עליה, על האופל הטורקיזית שלי, וכשהמחוג נגע בעדינות בטווח ה 110 קמ"ש היא כבר החלה לרעוד כאחוזת פרקינסון...

מצד שני, היא גם שקטה מאוד ולא מצפצפת לי בכל פעם שאני עושה משהו שלא רשום במחשב הרכב שאין בה...

הצורך היה כנראה קשור גם לנסיעת פרידה ממנה, כי בשבוע הבא מגיעה האדומה...

יש משהו מחמם לב עבורי בנסיעה דרך מושבות הברון הוותיקות, פרדס חנה, כרכור, בנימינה ועד לזכרון יעקב.

לא יכולה להשתחרר מהתחושה שמשהו מהראשוניות של המקומות הללו נשאר באוויר, ומקרין את הבטחון שבהיותו שם, מאז ומתמיד, גם לעוברים דרכם.

העליה מבנימינה לזכרון יעקב פורסת לפני הנוסעים את הנוף החוצלארצי של  העמק והרי מנשה הירוקים שבמזרח.

וכשירדתי בחזרה, דרך הכניסה המערבית , לכיוון כביש 4 והים הכחול/כסוף נפרש למול עיני עלה בי חיוך של אישור על מילוי הצורך שהיה בי , של ספיגת המראות, הצבעים, הריחות, המרחבים והיופי...

סוף השבוע כבר לא נראה לי כחומה גבוה, כבדה וכמעט בלתי עבירה .

וכשהוא מתחיל עם פרח משי, נר ריחני ושיחה מרתקת ומענגת  על ארוחת בוקר מתמשכת  במקום ציורי ושוקק אנשים המשך מבטיח להיות טוב...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של מנוחה מלאה.