| 7/2003
 1 ביולי
פעם, לפני שנים , זה היה תאריך של כניסה לתקופה נחשקת. תקופה של חופש, ביקורים אצל הדודים בקיבוץ, נסיעות לסבתא בהרצליה לפינוקים, לרדת למטה, להפגש עם חברות, קצת סרטים, לישון, לשבת על המרפסת ולהסתכל על הרחוב שלמטה בלי שאף אחד יפריע לי והכי חשוב, לקרוא, לקרוא, ושוב לקרוא...
נכון שתמיד חיכו לי המטלות.
או שהיו חוברות חופש, בשנים שעדיין נתנו אותן ואני לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות אותן יום אחד לפני השבוע האחרון של החופש.
או, בתיכון, מבחני המעבר הקבועים, במתמטיקה ולרוב עוד מקצוע ראלי אחר, פיזיקה או משהו כזה...(לדעתי, מעולם לא הצלחתי במבחן מעבר במתמטיקה ועד שהייתי מורה בעצמי, לא הבנתי שכל המבחנים הללו הם בכלל פיקציה... ).
המטלות הללו היו כמין עננים אפרפרים שמפריעים לי בתוך הענן הלבן והצמרירי שבו שטתי בהרגשה של חופש מוחלט...
(למען האמת, לא בטוח שאכן כך הרגשתי בחופש הגדול אבל משום מה, כך זה נצרב אצלי בתודעה...)
אחר כך, עם השנים, ההתייחסות שלי לתאריך השתנתה...
כשהייתי בצבא, ולאחריו באוניברסיטה, לא היה לתאריך משמעות מיוחדת, הרי הלימודים מסתיימים עוד לפני כן וביולי עצמו הייתי שרויה לרוב בקדחת המבחנים.
ואז נולד ג. הבכור וכשנכנס לגן, חזר אלי שוב ה "1 ביולי", ולא משנה שלרוב הגן היה נמשך עד אמצע אוגוסט.
פתאום זה אחרת.
פתאום מרגישים את החום, את הלחות, צריך למצוא עיסוקים לילד, וסידורים, וסופרים את הימים ל 1 בספטמבר שבו הזאטוטים אמורים לחזור לבייבי סיטר הלאומי (בתנאי כמובן שאין שביתה).
עם השנים הם גדלו, וכבר לא הייתי צריכה לשבור את הראש מה לעשות איתם, הם מסתדרים עם עצמם לא רע בכלל...שעות מול המחשב, חברים, ים, הופכים את היום ללילה ואת הלילה ליום...
והיתה התקופה שהייתי מורה.
לכאורה, הכל טוב. הרי ב 1 ביולי אני כבר 10 ימים בחופש ועוד חודשיים מלאים לפני.
זהו שלא.
היה לי כל כך רע שם, שלמעשה מה 1 ביולי התחילה עבורי הספירה לאחור לקראת החזרה לבית הספר ולמעשה לא יכולתי להנות באמת מהחופש הזה כשאני מרגישה שה"גרזן" מונף לי מעל לראש...
כשעזבתי את ההוראה נשאר ה 1 ביולי כמין ציון דרך במהלך השנה.
הוא מסמן את תחילתו של הקיץ האמיתי שנתחם באופן מלאכותי בתוך החודשים יולי-אוגוסט (למרות שגם אחר כך הימים עדיין חמים ומהבילים).
תחושה שהכל עובר להילוך איטי.
חם. לח. האור של השמש בוהק בעיניים.
הימים הארוכים נותנים הרגשה שהיום מתארך לו עד אין סוף.
הספירה לאחור לחגים שקרובים אך עדיין מאוד רחוקים...
וגם.
יום השנה למותו של אבא שלי. היום לפני 17 שנים...
************************************************************************
טקס הסיום של ג. הבכור היה מרגש, מושקע, מהנה ובמיוחד ארוך... (5.5 שעות, הכיתתי והכללי גם יחד).
הסתכלתי עליהם, הנשים והגברים הצעירים הללו, יפים, תוססים ומלאי מרץ ושמחת חיים, חשבתי איך זה להרגיש כשמסיימים תקופה כל כך משמעותית, כל כך חשובה בחיים...
ניסיתי להזכר איך זה כשפתאום אפשר לראות את כל השנים נפרשות בפנייך , ריקות , ואת צריכה למלא אותן...
ניסיתי להזכר בתחושה שלי אז...
את הדקה ההיא שהרגשתי שהעולם פרוש בפני ואני יכולה לכבוש אותו...
לא ממש הצלחתי לכבוש משהו, אבל בחודשים האחרונים הצלחתי לחזור ולהרגיש מעט מההרגשה ההיא, של הציפיה, שהכל פתוח, ורק תושיטי יד ותקחי...
עכשיו, תורם... .
****************************************************************
אחותי שלחה לי את המאמר הבא מה"הארץ" לשאלתי אמרה שהיא שלחה אותו לכל החברות שלה בנות ה 40+...ואני חשבתי שהיא קלטה אצלי משהו... .
קיץ מלא אור, שימחה וריגושים לכולם.
וחופש נעים לכל מי שיש לו כזה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
