לאחר יותר מ 20 שנה באותו מקום עבודה, עומדת חברה שלי לעזוב , בחיל ורעדה, ולצאת לדרך חדשה.

בשיחה ביננו היא אמרה לי שהיא מתביישת לומר כמה שנים היא עובדת באותו מקום, כי היום קביעות כזאת, שהיתה תמיד משאת נפש ישראלית ממוצעת, נראית כסוג של שמרנות, מקובעות, חוסר פתיחות והסתגלות לשינויים.

החיים במאה ה 21 דורשים מאיתנו להיות פתוחים, דינאמיים, נכונים לקבל ולהסתגל לשינויים, זורמים.

למעט במקום אחד.

ברגש.

באהבה.

שם אני מצופים ונדרשים ( ע"י החברה, ע"י החינוך שקיבלנו לאורך השנים) להשאר עם אותו הרגש שהרגשנו בעבר כלפי אדם מסויים.

אנו נדרשים למלא את כל צרכנו הרגשיים והפיזיים ע"י אותה הבחירה שהיתה נכונה כנראה לזמנה (במקרה הטוב) וללא התחשבות בשינויים שעברו הצרכים הללו כחלק משינויים שאנחנו עוברים...

שם, במקום הרגשי העמוק ביותר, אנו נדרשים להשאר עם אותו האדם במשך עשרות שנים, ובתחולת החיים של המאה ה 21 מדובר לעיתים קרובות על יותר מ 50 שנה.

50 שנה...

נניח שהיינו אוכלים יום יום את אותו המאכל , שאנחנו מאוד אוהבים, במשך עשרות שנים.

ללא אפשרות לגוון. ללא אפשרות לשנות.

סרט.

לצפות באותו הסרט יום יום.

ספר.

לקרוא אותו הספר יום יום...

מוסיקה.

לשמוע אותה המנגינה, אותו השיר, יום יום...

וכל אחד מהדברים הללו קשורים לרגש, לתחושות, לאהבה...

זה נראה בלתי אפשרי, לא הגיוני, ואפילו ממלא אימה, אבל להרגיש באופן ליניארי כמעט אותו רגש כלפי אדם אחד לאורך השנים, נראה לנו הגיוני, מתבקש מאליו ובמידה מסויימת הוא סוג של תעודת ביטוח עתידית.

עד שמגלים שזה לא כך.

שהדברים השתנו, שהצרכים השתנו ומכאן גם הרגש...

ואז מה?

פותחים את הדברים במלוא הפתיחות והאמת המוחלטת?

האם גילוי לב  (ולעיתים, גילוי לב כזה, עוד לפני הנישואים עצמם)  מבטיח שהצד השני לא יכאב? שיכאב פחות? שיוכל לחיות עם הידיעה? עם הכאב?

האם זה הופך את זה לקל יותר?

ואם מחליטים שלא מספרים, הולכים אחר הרגש וחיים חיים כפולים, חיים של שקר, זה קשה יותר?

האמנם? תמיד?

נאמנות.

למי קודם? לאנשים שסביבנו או לעצמנו?

ואם לעצמנו , האם בהכרח זה דורס, מכאיב לאחרים?

שאלת "הביצה או התרנגולת" שנשארת ללא תשובה אחת...

לעיתים כשמגיעים להכרה שהצרכים שלנו רבים ומגוונים ואין אדם אחד שיכול למלא אותם לאורך השנים, אבל יודעים שהאדם איתו בחרנו לחיות את חיינו ממלא צרכים נוספים, אחרים, שחשובים באותה המידה והוא מבחינתנו נשאר הראשון, הדברים מעצם היותם ברורים, הופכים לפשוטים יותר...

אבל לא לקלים יותר...

ובעצם, מישהו הבטיח שיהיה קל...?

(דברים שהדהדו בתוכי בימים האחרונים לאחר שיחה שהיתה לי ולאחר הסרט "לילה ויום" [מומלץ אבל רק לאוהבי מחזות זמר וסרטים תקופתיים עטירי תלבושות ושיק של שנות ה 30], ששם בין השירים והריקודים עולות השאלות הללו בדיוק...).