אתמול נפל דבר בישראל .

בעצם, אם לדייק נפל דבר אצל פמה.

שכחתי את יום ההולדת של ג. בעלי.

אני.

שכחתי.

את יום ההולדת.

מעבר  לפגיעה האפשרית ברגשותיו העדינים של בעל יום ההולדת (הוא כבר גדול מדי מכדי לקרוא לו "ילד יום ההולדת") הייתי בהלם מעצם העובדה ש:

א.שכחתי תאריך וארוע חשוב למישהו שקשור לחיי.

ב. אני שכחתי.

אני, שזוכרת כל ארוע, תאריך חשוב, מה לבשתי (שחס וחלילה לא אלבש את אותו הבגד פעמיים בתדירות גבוהה )  ולפעמים גם מה לבשו האחרים , מה הזמנתי , מה סיפרתי, מה סיפרו לי, היכן הייתי ומה קראתי, ראיתי, שמעתי אי פעם בחיי, שכחתי ארוע כל כך משמעותי בחייו של אדם שחייו שלובים בחיי.

צמח בר, שבאמצע השיחה איתה נזכרתי בעובדה המדהימה והמשתקת הזו (עבורי) אמרה לי שזה סימן שאני משתחררת.

משתחררת מהחובה , מה"צריך", מהצורך לרַצות ע"י התנהגות טובה שזכירת תאריכים וארועים יחד עם הקפדה קשיחה ובלתי מתפשרת על לוח זמנים היתה (ובמידה מסויימת עדיין) חלק מהמנגנון שמניע אותי מאז ומתמיד (גם לאחר שעזבתי את הבית, לשכוח תאריך יום הולדת של אחד ההורים, ובמיוחד של אמא שלי, היה חטא בל יכופר. פשוטו כמשמעו).

וכיפרתי על החטא הבלתי נסלח (מבחינתי כמובן), בוודאי שכיפרתי.

מיד שלחתי לו קופסת שוקולדים שווים ממקס ברנר +עציץ בונזאי קטן לאוסף העציצים שיש לו במשרד +כרטיס ברכה  והזמנתי מקום לארוחת ערב במסעדת דגים טובה לא רחוק משכונתנו הקטנה והמתפתחת...

הוא דווקא היה משועשע מהעובדה שאני , פמה "זכרון ארוך וטוב" שכחתי את התאריך והארוע ואני מצידי, נשמה טובה שכמותי ובגדלות נפש שאין בי ביומיום , לא הזכרתי לו את הפעמים , הרבות יותר, שבהן הוא שכח כל תאריך אפשרי הקשור אלינו ולחיינו...

הערב היה מהנה למרות עייפותו הרבה.

היין היה מעולה, האוכל מצויין ובבוקר דאגתי לבדוק באאוטלוק את כל תזכורות יום ההולדת שרשומות שם.

שחרור זה דבר נהדר אבל בוא נדאג שלא יקרה באופן תדיר מדי...

(לא קל לי עם התגובות בפוסט הקודם, לא קל לי עם הפוסט עצמו.

חשבתי שעצם הכתיבה שלו תרגיע סוג של מערבולת שהיתה בתוכי מעצם העלאת השאלות הללו שוב.

אבל אני לא בורחת, בוודאי שלא מעצמי  ואני אענה על כל אחת ואחת מהן.

התאזרו נא בסבלנות...)