| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
 יש בי גם צדדים אחרים...
משהו שכתבה אביה לתגובה שלי אצל טליק השאיר אותי פעורת פה.
"...אביה (האתר שלי) , 15:44 1/7/2003:
חה חה חה
פמה... איזה חוש הומור אני מגלה אצלך... "
מה זאת אומרת? עכשיו מגלים שיש לי חוש הומור? 
ואני חשבתי שתמיד היה לי.
אני יודעת שתמיד היה לי . ועדיין יש לי.
אבל כאן הוא לא בא לידי ביטוי...
ומהתשובה של אביה פתאום גם הבנתי מדוע...
הכאב, הגעגועים, הכמיהה, התשוקה, הרצון...
החלטתי לדפדף מעט בעבר שלי. העבר שלי בישרא.
ניסיתי לראות מהיכן זה התחיל...
האם הכאב התחיל כאן? או שלמעשה כאן?
וקראתי את הפוסט הזה...וגם את זה.
מנסה למצוא בתוכי כוחות ולהתחזק... מנסה בכל כוחי להגיע להשלמה, רגיעה, שלווה...
וכל דבר קטן מצליח להפיל אותי, שוב ושוב...
ושוב כאב, כאב, כאב...
עד שזה סוף סוף נפסק...
ואלה רק פוסטים ספורים...הכאב מקרין כמעט מכל פוסט שכתבתי בתקופה הזו...
קראתי והכרתי/לא הכרתי את זו שכתבה אותם...
כשהכאב כל כך בתוכך, כשהדבר היחיד שאת יכולה לחשוב עליו יום ולילה הוא הכמיהה שלך, הרצון שלך לממש משהו שנבצר ממך לעשות אותו, קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי לראות את הצד המצחיק שבחיים...
אלה היו חיי בחודשים האחרונים...
עכשיו אני מבינה לאן נעלם חוש ההומור שלי...ואני שמחה שהוא חזר יחד עם שמחת החיים, השלמה ורגיעה מסויימת, יכולת להינות מדברים, לנסות, להעז, לחוות אותם...
ויש לי הרגשה שלמרות נפילות פה ושם, זה ישאר כך...אני לפחות מקווה...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
