ימינה, ימינה , שמאלה.

שיננתי בראשי את ההסבר שלה ליציאה ממבוך הרחובות קטנטנים שמסביב לביתה.

שיננתי וכמובן ששכחתי את תחילת ההסבר: ישר עד הסוף ואז ימינה , ימינה , שמאלה. וכך מצאתי את עצמי שוב ברחוב הכלנית הארוך והבלתי נגמר כשלקראת האמצע אני מבינה ששוב הסתבכתי בניווט .

תחילת הערב היתה מבטיחה.

תתקשרי אלי כשתצאי מעזריאלי , הציעה ואני כבר אדריך אותך.

כך בדיוק עשיתי.

והשיחה המרתקת התפתחה כדלקמן כשבסוגריים התשובות/המחשבות שלי:

סעי ישר.

בפניה השניה שמאלה, לרחוב החבצלת, תמשיכי ישר, פניה שניה ימינה (מה היא אמרה, ימינה או שמאלה?  ימינה, טוב) לרחוב החרצית.

לאחר הכיכר, ישר עד לצומת ואז ימינה לרחוב הסביון  ומיד לאחר מכן פניה ראשונה שמאלה לרחוב הכלנית ושני רחובות לאחר מכן ימינה תכנסי לרחוב הסיתוונית ומיד לאחר מכן, פניה ראשונה שוב ימינה רחוב היקינטון.

ג'יזס...

דממה.

השיחה התנתקה.

רחוב הכלנית.

שמאלה או ימינה? ימינה או שמאלה...

לוקחת החלטה: ימינה.

צלצול טלפון.

שוב היא

אני ברחוב הכלנית, אומרת לה בקול עליז, אין כאן רחוב הסיתוונית אבל מצד שני יש רחוב הוורד...

אוי, פנית שמאלה במקום ימינה. תסתובבי ותחזרי.

פונה. חוזרת.

פונה.

כלנית.

סיתוונית.

יקינטון.

יש!

הגעתי.

רחוב היקינטון. היא גרה ברחוב היקינטון.

את יודעת אמרתי לה,  שעד גיל 16 גרתי ברחוב היקינטון? לא באותה העיר אבל בכל זאת...

תגידי פוסיקאט, כמה דברים עוד  נמצא שמשיקים בחיינו?

ובחזרה הביתה, לאחר ערב ארוך של  שיחה וצחוק ממלאים ומרחיבים לבבות, מצאתי את עצמי (כמו בתחילת הפוסט) משוטטת בשדות פרחי האספלט של עיר מגוריה במעמקי גוש דן כשבראשי מזדמזם לו שיר הילדים הידוע של ימי ילדותי: ימינה, ימינה, שמאלה ,שמאל , לפנים, אחורה

(ומי שינסה להגיע לביתה דרך המפה ההזויה הנפרשת כאן , מובטח לו שיגיע למקום אחר לגמרי ...)

עכשיו אני נוסעת להביא את "האדומה".