2 ק"מ .

זה המספר החד סיפרתי, ראשוני כל כך, שזהר בספרות דיגטליות זהובות על לוח מחשב המכונית  (מה שנקרא פעם לוח המכוונים).

מנוע נקי לגמרי מכל סימן של אבק, שמן, גריז או כל ליכלוך אחר.

כאילו הרגע יצאה מפס הייצור, עמדה שם, אדומה בגוון בורדו עמוק (קוניאק הם קוראים לו, למרות שהוא דווקא מזכיר צבע יין המרלו ריחני), אוטומטית אבל עם נשמה ידנית, בין חברותיה המוכנות גם הן למסירה, מצוחצחות וצבועות בצבעי פסטל רכים ועזים כאחד.

יש משהו מרגש בבתוליות, בראשוניות של מכונית חדשה, מתוך הידיעה שאת האדם הראשון שנוהג ברציפות בה מאז ומעולם.

הנקיון.

הברק.

והריח. או הריח...

כמו שמצמידים אף לצווארו של תינוק כדי להסניף את הריח המתוק של התמימות הילדית, כך באופן אינסטנקטיבי שואפים את הריח של המכונית החדשה , ויש הרגשה שאם יכולנו , היינו פשוט תוקעים את האף בתוך הריפוד ולא מרפים...

אורן מסר לי את המכונית באתר המסירה המצוחצח של פיאט, ולמעט פירוק המנוע והרכבתו מחדש קיבלתי הסבר ארוך, מפורט ומדוקדק על כל חלק אפשרי במכונית , כשהכל מגובה בחוברת הסברים עבת כרס וכיאה לתחילת המאה 21 גם בדיסק למחשב המסביר על הפעלת המערכות במכונית.

המגרעת היחידה שמצאתי בה היא העובדה, שהמכונית באה מפס ייצור בארץ שלווה ונורמלית בה לא נדרשים תושביה לפתוח  את תא המטען על כל צעד ושעל ולכן אין פתיחה פנימית אלא יש לפתוח אותו באופן ידני.

מעבר לכך, כמו כל אהבה, היא מושלמת .

לאחר שעברה שטיפה נוספת, נפרדתי בלבביות מאורן המוסר, התיישבתי במושב הנהג ונהגתי בחיוך גאה (למתבונן מהצד הוא נראה אולי קצת טיפשי...  ) כשאני מתאפקת שלא לצעוק לכולם:

תיראו אותי...

וכששעטתי לאורך האיילון הפנוי יחסית של אמצע היום (ודאגתי שלא תהייה לי שום אזהרה מצפצפת על מהירות זאת או אחרת) ידעתי  שזאת תחילתה של ידידות מופלאה...