נערים בגילאי 14 פלוס, שלושה יושבים על הספסל וחברם עומד מול ומנסה להרים מופע סטנד אפ ולספר בדיחה, בעוד הם, כדי לבאס אותו כנראה , "בוכים" מולו בקולות תרועה רמה.

עברתי בינהם במסלול ההליכה שלי, כשאני מרגישה איך חיוך מתפשט לי על פני למראה הסיטואציה שמתפתחת שם.

הם הרגישו כנראה ואחד מהם ממלמל לעברי "אנחנו קצת נורמליים" מה שהביא להרחבת החיוך עד לתחילתו של צחוק בעוד אני מתרחקת מהם ועולה לכיוון פסל המים הזורמים (אל תשאלו, באמת אל תשאלו...).

מעודד משהו, אני שומעת את הסטנדאפיסט בפוטנציה קורא מאחורי: את צחקת, אני יודע שצחקת.

בשלב הזה, התפוצצתי מצחוק והמרחק שגדל ביני לבינם לא הפריע לסטנטדאפיסט המדוכא להמשיך ולרוץ אחרי לקרוא: את צחקת, אני יודע שצחקת.

לפחות מישהו צחק, עניתי לו עם דמעות צחוק בעיני , כשאני שומעת אותו מרחוק מעודד ומחוזק , מנסה את מזלו מחדש והם מבאסים אותו שוב בקולות "בכי" רמים...

והחיוך המטופש משהו לא ירד מעל פני עד שהגעתי הביתה...

חמודים.