אבל רק 16.08.

הייתי חייבת.

באמת שהייתי חייבת.

עכשיו אפשר להמשיך הלאה...

את ההתחלה של טקס הפתיחה פספסתי כי ישנם אנשים שהאולימפיאדה אינה בראש מענייהם (באמת? יש כאלה? )

והם דווקא רוצים איזה ספר טוב אבל אחותי דאגה להתקשר ולומר שאכן, הסינים קיימו את הבטחתם והם הגדולים מכולם.

עכשיו הם שרים אופרה.

סינית.

זה נשמע קצת כמו צרצורי צרצרים אבל מצד שני, יש כאלה שכך בדיוק מרגישים כלפי האופרה המערבית

אז מי אני בכלל שאשפוט.

וזיקוקי די נור.

המונים.

לא פלא , הרי הם שהמציאו והביאו את זיקוקי הדי נור לעולם.

ומעבר לכל זה, אני מסתכלת ונהנית כי אני מסוגלת להינות ממופע גדול מהחיים כל כך ויחד עם זאת

להזכר בספר המרתק שאני קוראת עכשיו ( "שמי הוא מספר ארבע") ולראות איך מדינה יכולה לשלוט על חייה אזרחיה בצורה כל כך מוחלטת עד כמעט החלטה מתי הנושמים ומתי,

לא.

כי זאת סין, הצד הזה והצד האחר שלה.

ההסטוריה הרחוקה המפוארת וההסטוריה הקרובה יותר שקרעה את אנשיה לגזרים.

והיופי,

היופי מפעים וחורך ומדהים.

אולמפיאדה מוצלחת ושבת נהדרת חברים יקרים...