לנסיעה לחו"ל בשבוע הבא, הלכנו לטייל, תלמה ואני

ברחובה הראשי של ק"ק בני ברק, רח' רבי עקיבא.

הסיבה העיקרית היתה לקנות אוכל מזרח ארופאי דהיינו, גפילטע פיש וקיגל,

אבל בואו נודה על האמת, רצינו פשוט להסתכל (בבחינת,: סנובית, לפני חו"ל בבני ברק היית? ).

ואכן,  בלבוש צנוע עד כמה שאפשר ובולט בעליל בצבעיו החזקים (תלמה , בכתום ואני בירוק זוהר למרחוק),

ובעיניים פקוחות הסתובבנו ברוחובותיה של העיר ולא הפסקנו לפלוט קריאות תדהמה והתפעלות על כל דבר כמעט:

על החנויות בכלל וחנויות הפאות/מספרות/כובעים/חנויות של מוצרים חד פעמיים/חנויות כלי וספרי קודש/בגדים  בפרט,

על הלבוש של התושבים שנראה כמעט אחיד לגברים וגם לנשים בעיקר בגלל הצבעים הכהים,

על הילדים שדווקא הם, ככל שהם קטנים יותר , לבושים בצורה חופשית ויותר דומה למה שאנחנו מכירים (כולל ילדה קטנטנה שהיתה לבושה בשמלת גי'נס, סרט ורוד בשיער, תיק זעיר בידה והיא דוחפת עגלת בובות ורודה ולידה אביה בלבוש תלמיד ישיבה למהדרין).

על בתי האוכל (אין לי דרך אחרת לקרוא לזה) שכולם כמובן כשרים למהדרין מין המהדרין, ובעיקר שולטים שם דוכני הפלאפל,

על האוכל שאכלנו (מזרח ארופאי למהדרין מין המהדרין, וגם טעים)

על הבתים והתוספות החוקיות/לא שיש בהם,

על הצפיפות ברחוב ככל שהשעה התאחרה לה,

על קופסאות הצדקה שיש בכל תחנת אוטובוס,

על הגיל הצעיר של האמהות שילדיהם נשרכים אחריהן,

על הילדות הצעירות ששומרות על אחיהן

ועוד ועוד ועוד.

בקיצור, התנהגנו כמו תיירות מובהקות למהדרין (שמתם לב כמה פעמים כתבתי, מהדרין? ).

המקומיים לעומת זאת, היו דווקא מאוד נחמדים והתייחסו אלינו בסובלנות שבאה כנראה מהרגל ומתוך תחושה של עליונות בסיסית שיש להם,

עלינו, החילוניים, ובעצם זה מה שלעיתים עושה את הביקור למוצלח יותר.

כך החלטנו, לאחר שחזרנו עייפות ושבעות וגפילטע פיש וקיגל ירושלמי בידנו, לחזור לשם והפעם בשעות הערב של יום חמישי כשהעיר כולה, כך הובטח לנו, נשפכת לרחוב הראשי והשמחה גדולה ורבה עד בלי די.

שבת שלום חברים יקרים, מהדרין או גלאט או אפילו עם סטייק לבנבן ושמנמן...