| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
 הפרדוקס בהתגלמותו...
אני מגיעה למשרד, מחכה לי מייל ארוך ארוך מד. שמספר לי , בפירוט רב , על סוף השבוע שעבר עליו, ומה יהיה היום ומחר ובכלל...קוראת אותו ואחר כך, אחר כך מרגישה שפתאום אבן של מאות קילוגרמים יושבת לי שוב על הלב...
אני הרי שמחה לקרוא מה עובר עליו נכון?
נכון.
אני הרי כבר אחרי זה, נכון?
נכון.
אז מה ? מה זה?
זו עדיין התקווה הקטנה ביותר, הכי פצפונית שיש, הכי לא נראית והכי לא מורגשת ביום יום, אבל היא כנראה עדיין מאוד קיימת בתוכי ועולה וצצה דווקא לאחר מייל כזה...
היא קיימת למרות שאני החלטתי להמשיך הלאה ולא להשאר שם, עם הציפיה הלא ממומשת, עם אותו "משהו" שדווקא בגלל שאני לא יכולה כנראה לקבל אותו, רוצה אותו...
כנראה שלמרות הכל , למרות הרגשת השחרור שלי, משהו עדיין נשאר בפנים וייקח לי עוד הרבה זמן להתגבר גם על זה...על התקווה הקטנה ועל האכזבה שבאה בעקבותיה...
ועד למייל הזה, דווקא הרגשתי טוב היום ...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
