זה היה קורע לב.

לראות אותה אוחזת בשקית ובה חפצים שבכל קנה מידה אפשר לקרוא להם רק זבל, אבל בשבילה זה הבטחון בהתגלמותו שעכשיו עומד להלקח ממנה...

בחדר כושר אני מנצלת את ההליכה והרכיבה על האופניים המשעממים עד דמעות לצפייה בתוכניות טלווזיה שבבית לא הייתי מתקרבת אליהם אפילו עם אקדח טעון צמוד לרקתי (בניגוד לעבר הלא רחוק שלי, שאלו היו הלחם והמים בהרגלי הצפייה הטלווזיוניים שלי...).

ואתמול היה תורן של תוכניות הגינון ועיצוב הבית בערוץ bbc prime.

אחת התוכניות "לסדר את הבלאגן" עסקה באירגון וסידור בתים שבעליהם כבר הרימו ידיים מול אי הסדר הכרוני שלהם.

התהליך הוא די פשוט: המנחים באים, עוברים עם בעלי הבית על החדרים המבולגנים שדורשים יד מכוונת באירגון , סידור וסילוק דברים מיותרים, ואחר כך ממייינים יחד תוך כדי העברת דאחקות הדדיות וחוזרים , שמחים וטובי לב, לבית חדש לגמרי...

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את התוכנית אבל מההתחלה הרגשתי שמשהו שם לא בסדר...

גיבורת התוכנית, אישה בשנות הארבעים שלה, גרושה עם שתי בנות בוגרות, מאמנת סוסים בסקוטלנד שחוותה נטישה ע"י אביה בגיל 4.

זה לא היה הבלאגן הרגיל שיש בבתים, שיש לנו בחדרים ששם אנחנו זורקים את כל מה שאין לנו זמן, כוח, ומקום לסדר.

מקומות שהולכים ומצטברים בהם דברים שהיינו צריכים מזמן לזרוק אבל משהו לא מאפשר לנו לעשות את זה...

זה היה הרבה מעבר.

וראיתי את זה כבר בעבר, בתוכנית טלווזיה על נושא אחר.

זה היה כל כך בולט לעין , ומנחת התוכנית כל כך לא ראתה את זה שכמעט צרחתי את זה מולה באמצע חדר הכושר...

גיבורת התוכנית סבלה באופן בולט וחד ביותר מתסמונת החרדה הכפייתית (OCDׂ) שהתבטאה אצלה באיסוף אובססיבי של דברים ואריזתם בכל מיני צורות ואופנים שונים כשכמובן הם נשארים שם, צוברים עוד ועוד חפצים וכך הלאה...

ואני לא מדברת על אי סדר.

אני לא מדברת על דברים שזרוקים פה ושם.

אני מדברת על כך ששום דבר שהגיע לידיה אי פעם בחייה הבוגרים, לא נזרק.

ולא משנה אם הוא חדש, ישן, שלם, שבור, שימושי או מיותר לחלוטין.

שום דבר.

ועל הצטברות של דברים שנמצאים בכל פינה בבית ולמעשה אין מקום לשבת, לנוח, אפילו לעיתים לעמוד שלא לדבר על אפשרות לנוע ממקום למקום בתוך הבית ולמעשה משבש את החיים לחלוטין.

זה בלתי נתפס, צריך לראות כדי להאמין ...

והיא , גיבורת התוכנית הודתה בכך.

היא אמרה בצורה הברורה ביותר שזה נותן לה בטחון, שזה נותן לה שליטה על חייה...

וכך למעשה מרגיש כל אדם שחווה את התסמונת הזאת , שמכרסמת בו שוב ושוב ושוב ושוב במחשבות טורדניות, בצורך לעשות מעשים מסויימים , באופן ובסדר וצורה מסויימים, זה נותן להם תחושה של בטחון ושליטה על חייהם כשהם לא מודעים למעשה עד כמה הם שבויים בתוך התהליך ללא שום שליטה על חייהם...

מנחת התוכנית , שלא הבינה כלל מה עומק הבעיה שאיתה היא מתמודדת, היתה מאוד נחמדה ורצתה לעזור, ויחד הן החלו לסלק ולזרוק דברים עד שהגיעו למגירה שליד המיטה ושם, כשרצו לזרוק את אוסף הג'אנק השבור, מעוך, מלוכלך , שמכל נקודת מבט אפשרית וסלחנית אין בו שום שימוש, היא לא יכלה יותר, נשברה, ופרצה בבכי.

המנחה ניסתה לשווא להבין מדוע היא נאחזת בזה , מדוע היא נאחזת בדברים בכלל , ניסתה להרגיע אותה ובסוף החליטו להשאיר את זה בידיה ולא לזרוק אותם.

וכך הם המשיכו ובסוף הבית באמת  נראה אחרת.

נקי , מאוורר, עם הרבה מקום פנוי, יפה...

אבל זה לא יעזור כי הרי הבעיה עצמה נשארה והצורך למצוא את הבטחון והשליטה בחייה תוך כדי איסוף חפצים אובססיבי הוא חזק ממנה, עד שתקבל את הטיפול  המתאים, תרופתי ופסיכולוגי כאחד...

ובי זה נגע מהמקום שבו א. ואנחנו התמודדנו עם ה OCD שלו ועם חוסר האונים הכל כך כואב של האנשים שחווים אותו והקושי של הסביבה להכיר בזה בכלל...

(ועדיין אני כותבת מסביב ולא יכולה לכתוב על זה ממש...)