צדו את עיני מיד כשנפרש לפני בית הקברות האמריקאי בחוף אומהה.

אולי בגלל שהעין שלי רגילה לראות את הסימן הזה ומסוגלת לזהות אותו מיד מבין יער של

אלפי מצבות שיש בוהקות.

  יש משהו עוצר נשימה במראה הזה שנפרש למול העיניים , בסדר המוקפד, בגינון המרשים,

בדממה האופפת את המקום למרות שלא מעט אנשים מבקרים בו יום יום.

ואני הולכת בין השורות ומרשה לעצמי, באופן הכי טבעי ואנושי לגשת למגיני הדוד, לקרוא את השם

ואת המקום ממנו באו ואת התאריך שנפלו ולנסות לדמיין לעצמי.

בימים הראשונים כל הזמן דמיינתי .

ראיתי אותם, את החיילים, רצים בשדות החרושים, בין קני התירס, בין החיטה זהובה  (וכנראה גם בין הפרות המסכנות.. ).

נתקלים במשוכות הקוצים של נורמנדי וחותכים אותם עם הסכין שכל אחד קיבל בציוד האישי הכבד שנשא עליו , אם בא מהים

או צנח מהמטוס.

ויכולתי לדמיין אותם עד לפנים ממש, כי הם שם.

כל הזמן.

במוזאונים.

מתוארים לפרטי פרטים עד לרמות האינטימיות ביותר.

והשקט.

השקט המוחלט שמסביב כשרק הרוח שורקת באוזניים בסוללת התותחים אימתנית בלונג סור מר

ואני מדמיינת לי את הרעש המטורף שהתחיל בבת אחת בבוקרו של השישי ביוני בשעה שש ושלושים בבוקר בדיוק.

וכשעמדתי למטה בחוף אומהה והסתכלתי למעלה, לגבעה המכוסה בשיחים 

 או בקצה הצוק התלול בפוינט דה הוק ,

חשבתי עליהם, מתרסקים על הגבעה, הצוק שוב ושוב במין עקשנות שבאה לאחר שנים של אימון וסוג של ידיעה שהם, בידיים שלהם יכולים לקבוע את גורלו של העולם והחיים בו לצד זה או אחר.

והידיעה הזאת, כנראה, עזרה להתמודד עם הפחד והאימה הבלתי מושגים ולהתקדם עוד סנטימטר ועוד מטר ולהגיע למעלה למרות כל מכשולי הדרך והאש הרצחנית.

והיום הכל שקט ודומם.

החופים שוקטים בשפל ובגאות של האוקיאנוס ואין שום אוניית מלחמה באופק ואף אחד לא יורד מסירת היגינס לתוך המים

ורק הצנחן  (בובה) תלוי עדיין למעלה, על צריח הכנסייה בעיירה סן מר אגליז...

**********************

אני רגשנית.

אין ספק.

הארוע הזה מרגש אותי. הסימליות שבו מרגשת אותי.

וגם ההתייחסות של אנשי המקום,  בנורמנדי, אליו.

האיזור כולו, לא רק חופי הנחיתה אלא גם עמוק יותר כי הקרב על נורמנדי נמשך כמעט 3 חודשים והיה המכריע בכיבוש צרפת כולה,

ספוג בסמלים , שמות וטקסים, שנוגעים בארוע עצמו.

ולתחושתי, גם בהכרת תודה.

עד היום.

ובצדק...

שבת שלום חבורים יקרים, היה טיול בלתי נשכח , סיפורים עוד יבואו וטוב להיות בבית. פשוט טוב...