רק כששכבתי ביום שבת בצהריים על הערסל שנמתח בין שני עצי אלון הבנתי מה הרגשתי בכל סוף השבוע הזה...

נהנתי.

באופן מוחלט ומושלם.

לא היו מחשבות, לא היו חיבוטי נפש, געגועים, עצב...שום דבר...

כמו שאמרתי לג. בלי שידע מדוע, היום אני מרגישה שאני יכולה להינות באופן מוחלט מסוף השבוע הזה...מכל דבר אחר בכלל...

וזה היה אכן סוף שבוע מענג...

 

בביקתת עץ שכמו אוספת אותך בין זרועותיה בחמימות גדולה, ששוכנת בתוך חורש טבעי, מוקפת בעצי אלון ואילה...

עם ג'וקזי ענק שבהחלט מילא את ייעודו עבורנו עוד מהערב הראשון, למרות שהייתי שפוכה מעייפות...

שינה חזקה של עייפות רבה שהצטברה מלילות רבים של שעות שינה מעטות ושל יום לחוץ בעבודה.

שהייה עם חברים טובים, שהם כמו משפחה. שההכרות שלנו איתם הולכת כל כך הרבה שנים אחורנית שאנחנו כמו נשואים אחד לשני...באינטטימיות גדולה וידידות חזקה שבא מתקבלים בברכה הדברים הטובים ועוזרים בתקופות הקשות.

לדבר, להעלות זכרונות, לצחוק מדברים שתמיד מצחיקים אותנו ואפילו נספר אותם שוב ושוב לאורך השנים...

טיול ברכב במקומות של הר וגיא וים. לעמוד בראשו של הר גבוה, לשמוע את השקט המקיף אותנו, משאבת מים מטרטרת מרחוק, צרצרים וציפורים משמיעים קולות, ואנחנו, כמעט ולא נושמים כדי לא להפריע...

לעמוד בראש הנקרה ולהסתכל על המים הכחולים, צלולים שם למטה, שכאילו קוראים לי לרדת אליהם...להזכר בפעם הקודמת בה היינו שם , בלילה, ומה עשינו... 

לנוח, לקרוא, להיות ביחד, לשתוק ביחד, לדבר, לעשות סקס...

ללכת בישוב ולחשוב איך אנשים יכולים לחיות בתוך היופי והשקט האינסופי הזה וכמה שאני לא באמת רוצה ויכולה לעשות את זה על בסיס יומיומי...ואולי זה כל הכיף, זו כל ההנאה, לדעת שיש לי את האפשרות, במרחק של שעות מהבית, להיכנס לעולם אחר, לשאוב ממנו מנות של מנוחה, שקט, שלווה, ירוק, ויופי ולחזור עם אנרגיות מחודשות... הפעם באמת...

 

והיה כמובן גם אוכל:

ארוחות בוקר מושקעות של המארחים, השווארמה הטובה ביותר (מומלץ "מפה" - מוראד כארם)  בכפר יאסיף (בשר, בצל, עגבניות פרוסות, פטרוזליה, וכמובן טחינה וטעם אלוהי...אחרי חצי שנה, הרשאתי לעצמי לאכול קצת יותר מחצי מנה בפיתה) וכמובן, גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, "אלומה", מסעדת גורמה ברמה גבוהה ביותר, שנמצאת בתרשיחא (ליד מעלות)

ומי שלא ראה ארבעה אנשים שכבר אכלו, כל אחד שתי מנות נהדרות, כולל אישה אחת שלא מתה על מתוקים (אירית) ועוד אחת שבאמת כבר היתה מלאה (פמה) , שהתנפלו על המנות האחרונות, הוציאו קולות של עונג והנאה המתאימים אולי לחדרים אחרים ולאו דווקא למסעדות ,  ולא השאירו אפילו פרור אחד, לא ראה התענגות על אוכל מימיו...

 

יצאנו משם בשעות אחר הצהריים המוקדמות כדי לא להכנס לפקקים...ארוחת צהריים אחרונה בחוץ, ונפרדנו מהם שבאו במכונית נפרדת...

את שארית הדרך נהגתי אני, בפעם הראשונה במכונית המשודרגת שג. קיבל מהעבודה. חוץ מההערות שלו על ימין ועל שמאל והכרזתו שאני "נהגת שודים" (כאן אמרתי לו שיש לו אחדות דעים עם קוקסטה)  היה כיף...

סיימנו בגלידה סיציליאנית בתל אביב...וחזרנו לבית שחוץ מ"כתם" היה ריק...טוב, כולם נהנו מאאאאד בסוף השבוע הזה...

והכי חשוב, כמו שכתבתי למעלה, הייתי "לבד", בלי "שותף סמוי" בתוכי, והיה לי כל כך טוב...

***********************

 

מצב הרוח השפוף פתאום הבוקר יכול להיות קשור לא רק לאותה תקווה קטנה וחמקמקה שעדיין בתוכי אלא גם לנסיעה של ג. מחר...

מצד אחד, אני שמחה לה. סוג של חופש שמזמן לא היה לי (לא שאתו אין לי ובאמת שאין דרישה למתן דו"ח על כל מה שעובר עלי) , והזדמנות להתנסות בדברים וחוויות ...אבל מצד שני, פתאום צץ לו גם החשש הזה , אי הרצון להיות לבד, לראות את סוף השבוע הבא שבו אני לבד הופך לדבר גדול ומאיים, המזכיר לי ימים רחוקים ולא כל כך נשכחים, ואני מתחילה לחפש לי דרכים למלא אותו...

ובכלל...

הזמן שלפני הנסיעה יש בו מועקה...

 

אבל יום ראשון כמעט וחלף לו, אני הולכת להסתפר ובערב נלך עם ג. הבכור לחגוג לו את יום הולדתו ה 18 שחל היום...

 

יהיה טוב...