דהיינו, היא לא נוהגת להראות את עצמה לפני אמצע אחר הצהריים מתוך ידיעה שיש לה עוד כ 4 - 5 שעות זריחה עד לשקיעה.

זה לא שהיא לא זורחת בבוקר.

בהחלט, בסביבות שבע ושלושים, אבל למה לצאת מעבר לשמיכת העננים אם היום נמשך עד תשע ושלושים בערב?

וכך היא אוגרת כוח ובאה לבקר לפני השינה.

או, שלא.

כי ישנם גם ימים לא מעטים שהיא כנראה במקומת אחרים.

ישראל, למשל.

ואגב, מזג אוויר.

הגישה הנשית (וגם הגברית) הרווחת שם היא כך:

עכשיו אוגוסט.

אוגוסט = קיץ.

לכן, נלך בלבוש קייצי למהדרין (גופיות, מכנסיים קצרים, סנדלים) אפילו אם בחוץ אפור והמעלות נעות בין 17 - 13.

או, שיטה אחרת להתמודד כנראה עם מזג האוויר היא ללבוש סוודר מלמעלה ולהשאר במכנסיים קצרים וסנדלים מלמטה.

לאלוהי הצרפתים והארופאים, פתרונים.

בפאריז, דרך אגב, כשהיו לנו יומיים שמשיים וחמימים להפליא הכרנו את הגישה המתפשטת.

בכל מקום אפשרי.

בערך כמו שאומרים על הישראלים שהם עושים מנגל בכל אי תנועה, כך גם הפריזאים.

מתפשטים.

השיא היה, כחלפנו בשיט על הסיין, ליד אחד הרציפים שהיו בו רק גברים בתחתונים.

רק גברים.

אתם חושבים שזה אומר משהו?

GPS.

המצאה מופלאה.

בתנאי שאתה מבין שהוא תמיד יקח אותך דרך האוטוסטרדה אפילו אם זה אומר לעשות עיקוף של שעה וחצי כשבמפה רואים שיש כביש ישר וקצר בין נקודה A לנקודה B שאליה רצית להגיע.

בכלל, יחסינו עם ה GPS שבגלל הקריינות הנשית דיברנו אליה ועליה בנקבה היו אמביוולנטיים:

אנחנו ההקשבנו להוראות ועשינו מה שרצינו.

היא מצד שני, שמרה, לכאורה לפחות, על קור רוח אבל אני בטוחה שלפעמים פשוט תלשה את שערות ראשה וצרחה: למה, למה הם נוסעים בכביש הזה כשאמרתי להם בפירוש לפנות ימינה!!!??????

חוץ מזה, נסענו במרצדס.

חדשה.

עם ניילונים. כמעט.

בגלל אי הבנה מסויימת התברר שההזמנה שלנו ל GPS לא הגיעה לידי חברת הרץ בפאריס ובמקום לשלם עליו בנפרד הציעו לנו לקחת בתוספת קטנה מרצדס עם GPS מובנה.

לקחנו.

בטח שלקחנו.

ואין ספק שזה שידרג מהותית את 2000 הק"מ ששייטנו ברחבי נורמנדי.

כמו תמיד בחו"ל הישראלי הממוצע בורח במאוס מהישראלים שהוא נתקל בהם.

לנו לא היה צורך.

חוץ מפעם אחת, באי מון סן מישל (שהוא אי בזמן גאות וחצי אי בזמן שפל)

לא שמענו אפילו אות עברית אחת.

הרגשנו כאילו אנחנו הישראלים היחידים בנורמנדי והאמת, היה דווקא כיף.

אפשר היה לרכל על כל מי שראינו מסביבנו.

והיו לא מעט.

כשהגענו היה סופו של חודש הווקאנס הצרפתי וראו אותם בכל מקום.

וגם תיירים מאנגליה, גרמנים ועוד ארופאים, בעיקר, צפון ארופה ואנשים , כידוע,

מרתקים אותי.

הגרמנים מבקרים באתרי הנחיתה  והלחימה.

הסתכלתי עליהם , מנסה להבין מה הם מרגישים ואיך הם רואים את זה מנקדות המבט שלהם.

מנקודת המבט של הצד שהפסיד , אז.

לתחושתי, הדור הצעיר מסתכל על זה כאילו זה קרה למישהו אחר, מרוחק ולא כל כך קשור.

מעבר לזה , אין לי מושג.

אוכל.

או, ייה.

אוכל...

ג. הבןזוג אכל פירות ים ובעיקר מולים בכמות שתספיק לו כנראה, לשנה קרובה.

אני התרכזתי בדברים אחרים שקשורים לעניין, כמו

עוגות אלוהיות, קרפים, גלידה קממבר ובשר בבישול מקומי ואפילו קצת דגים.

והאוכל בפאריס עוד היה לפנינו...

ואחרי שמונה ימים שבהם היה רק ים, ושדות ירוקים ופרות (כמובן) , כפרים ועיירות קטנות ועיר אחת עם הסטוריה מרתקת (באייה) קצת יותר גדולה, המון היסטוריה ונסיעות בכבישים צרים ומפותלים שמנו פעמינו כשאני הפעם מאחורי ההגה ונהגנו מזרחה, לפאריס.

וזה, כמובן , סיפור אחר לגמרי...