שלל המראות שמקיפים אותי בחדר הכושר היו הפעם נגדי...

מכל עבר ניבטו פני עם החתך בצורת סימן שאלה,  המפאר אותן בדיוק באמצע  קרוב לעצם הלחיים המוכתמת בצבע הצהוב של הפולידין המחטא.

ועד כמה שאני אוהבת היום שמסתכלים עלי, לא יכולתי להמנע ולהתעלם מהידיעה שהסיבה שבגינה מסתכלים אינה יופיי הכה מדהים (כן, כן...) אלא השאלה המנקרת בתוכם האם זאת אישה מוכה לפנינו או סתם אחת שנפל עליה ווילון וונציאני...

כן.

אני מרחמת על עצמי.

היום.

מחר יהיה יום חדש...

ובכלל רציתי לספר על הנסיעה אתמול בלילה, בכבישי הדרום החשוכים והשוממים , כשברקע מלקולם מקלארן עושה אהבה עם פאריז שלו במילים ומנגינות שבכל פעם מחדש שאני שומעת אותן, אני נמלאת דמעות ותשוקה נכספת לעיר הזאת...

ועל ההליכה בגשם הסוחף הראשון  של החורף המתקרב למרות כל נסיונותי להתעלם ממנו, כשאני מנסה ללכת (תרתי משמע) בין הטיפות הכבדות שניתכו מלמעלה, נרטבת עד לשד עצמותי ולא מצליחה להפסיק לצחוק ליוני בטלפון...

ובוקר שישי ,שלמרות תחילתו , הפך להיות מהנה ביותר, עם ארוחת בוקר ונינוחות ששורה בין ג. וביני כפי שהרבה זמן לא היתה בנו...

סופו של שבוע עמוס, מלא ומהנה ביותר , ששתי חוויות פחות נעימות שהשתלבו בו הזכירו לי את המתיקות והמרירות שמשולבים לעיתים יחד בחיינו...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של זהירות מחפצים נופלים ובריאות...