אני כל כך טובה בלתת עצות לאחרים.

טוב, לא ממש עצות אבל נקודות מבט שונות שעוזרות להתמודד עם מצבים כאלה או אחרים.

באמת שאני טובה.

ורק כשזה מגיע אלי,

אופס...

הסנדלרית, אתם יודעים, יחפה כמו ברגע לידתה...

ג. הבכור יצא הבוקר בדרך לתאילנד ואני מרגישה מין כיווץ פנימי שאני עושה הכל להתעלם ממנו או

לנסות להבין מאיפה הוא בא ולמה ובכלל...

הרי הוא כבר היה מחוץ לבית.

ארבע שנים.

והרי היה במקומות מסוכנים וגם במלחמה אחת קטנה.

וכל הסיפור הוא רק 3 שבועות.

ובכל זאת.

תאילנד.

נורא רחוק, לא כן?

ואולי, אולי זאת אני שצריכה דרמה קטנה ומחוללת אותה בתוכי...

שבת שלום חברים יקרים, כאן, שם, רחוקים וקרובים...