| 7/2003
 הכל שקט בחזית המערב...
או ליתר דיוק: הכל שקט בחזית פמה...
אבל אתמול, אחה"צ ובערב, השתגעתי לגמרי...
אני שונאת את "היום שלפני..." היום שלפני נסיעה. לא שלי כמובן, כי אז ההתרגשות והציפיה לנסיעה הם בשיאם, אלא לנסיעה של מישהו אחר, קרוב אלי...
ואתמול זה הלך והתגבר בתוכי ככל שעברו השעות. וכמו שחשבתי , לכן היתה התגובה שלי למייל של ד.כמו שהייתה ואפילו לאחר שזה עבר לי, המשכתי להרגיש רע.
מעניין יהיה לבחון פעם מדוע זה כך. כי הרי פרידות הן והיו דבר נפוץ מאוד לאורך כל הנישואים שלנו...
ואין כאן מצב של חוסר פרגון לנסיעה שלו, להיפך...
אבל אולי דווקא כשהפרידות באות לעיתים רחוקות וכשאני במצב רגשי כמו שאני בחודשים האחרונים אז פתאום קשה לי...
באתי הביתה ברוח סערה.
עצבנית, כועסת, צועקת, מתרגזת, רבה עם א. שלא הבין מה נפל עליו, רבה עם בעלי (שיהיה על מה להצטער כשלא יהיה כאן) מזל שהבכור לא היה בבית, אחרת הייתי גם רבה איתו...
התפוצצתי סופית כשג. הבכור הודיע לנו שהוא מוותר על היציאה המשפחתית לרגל יום ההולדת שלו (18!!) ונעשה את זה לאחר שאבא שלו יחזור.
התחלתי לבכות. (טוב, זה לא פלא, בזה אני ממש טובה...)
למזלי בעלי שיחיה יודע שבמצבים כאלה עדיף להשאיר אותי לנפשי ומקסימום לחבק ולא לדבר.
יצאתי להליכה.
הוואליום הזה תמיד עובד עלי. תוך כדי ההליכה, המחשבות אני מרגישה איך כל התחושות המבולבלות, הלחץ, החששות נעלמים ונמוגים מתוכי...
עקב חוסר הענות של הצעירים בביתנו החלטנו לצאת לפאב האירי שבאזורנו. ושם, על כוסות בירה ענקיות, צלחת פיש & צ'יפס (להכנס לאווירה) , מוסיקה טובה, ישבנו לנו והתמזמזנו כמו זוג צעיר , בלי שום בושה... .
ועבר לי...
ג. נוסע ל 10 ימים לסיור השנתי הקבוע באירופה שקשור למלחמת העולם השניה ולשואה, יומיים באנגליה, 4 ימים בצרפת (כולל סופ"ש חופשי בפאריז - שיחקו אותה...) ו 5 ימים סיור מחנות השמדה בפולין.
(ולא, הוא לא מורה...)
מבחינתי יש לו רק משימה חשובה אחת: לחזיר את הלבנים שקניתי בטיול הקודם ללונדון ובגלל שרזיתי () הם גדולים עלי, ועם הכסף שיקבל (במרקס & ספנסר לשמחתי נותנים כסף ולא זיכויי או משהו דומה) הוא יקנה לי...סבונים... ומכיוון שאין לו הרבה זמן להסתובב, הבחור יצא מצוייד במפות, הסברים מדוייקיםו כל מה שצריך לביצוע המשימה....
הפעם התחושה שלי לנסיעה הזו קצת מעורבת מעבר לגעגועים:
מצד אחד, זה סוג של חופש. לא שאין לי כזה ביום יום, כי באמת אנחנו לא דורשים דו"ח יומיומי על הדקות אחד מהשני, אבל כשהוא איננו, תחושת החופש גדולה יותר, והשנה, השנה זה אחרת...כי אני אחרת...
מצד שני, הפחד הזה להיות לבד שעולה בי לפעמים....ואז אני שוב מוצאת את עצמי בתבנית הזו שחייבת למצוא לי סידור לכל יום, שחס וחלילה לא יהיה לי יום ריק, שלא ארגיש את "הלבד"...
אז אני לא נלחמת בזה, אבל מזכירה לעצמי להיות מודעת וגם לא ללכת על הכי קל ולהרים טלפונים לכל העולם ולסדר לי פגישות (גם כך הימים שלי כבר די עמוסים) אלא להשאיר לי באופן מודע חורים ריקים ולראות איך אני מסתדרת איתם ועם האפשרות שיתמלאו באופן ספונטני...
אז הכל חזר למקומו בשלום, מצב הרוח משופר ומחכה בסוג של התרגשות למה שיביאו לי 10 הימים הללו...לכל דבר....
רק שכבר יודיע לי שנחת בשלום...
עדכון 16.12
נחת. הכל בסדר...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
