שבכל פעם עוברת בי התחושה שאני צריכה לעשות הכרות מחדש עם עצמי, עם הסובב אותי...?

מה יש בו שנותן לי את התחושה שכל מה שהיה בשבוע שלפני כן כאילו לא קיים יותר ואני צריכה להתחיל הכל מחדש, מנקודה חלקה ולבנה, ה"טאבולה ראסה" של החיים , של היומיום...?

ואני לא מדברת על דכאון יום א'.

את זה, תודה לאל או למי שזה לא יהיה, עברתי, ולא כי העבודה שלי פתאום כל כך מהנה, מרתקת  ומספקת , להפך, אלא כי משהו בתוכי כנראה השתנה בחודשים האחרונים, פחות תלויה אולי בגורמים חיצוניים לשמחה או לעצב שלי ולא חווה יותר את אותו הדיכאון שהיה בן לוויה כל כך קרוב וצמוד אלי בחלק גדול משנות חיי הבוגרים.

אני מתכוונת לתחושה הקצת לא מציאותית, סוראליסטית שעולה בי לעיתים כבר במוצאי השבת ומתחזקת מאוד בבוקר יום ראשון, כשאני מתארגנת לי לקראת העבודה...

כאילו מעולם לא הייתי ואני צריכה להתחיל הכל מחדש...

אני מגיעה למשרד, עושה את הדברים הקבועים שאני עושה יום יום: פותחת את הרדיו, מדליקה את המחשב, לוקחת כוס מים מהמטבח, כמה דקות פיטפוט עם החברות במשרד על סוף השבוע, וכל אותו הזמן מקננת בי התחושה שמשהו כאן לא מוחשי לגמרי...

שאני כאן, ולא כאן...

ואז הטלפון הראשון מתחיל להכניס אותי למציאות המוכרת לי, שבה הייתי קודם, וכולם מכירים אותי ואני לא צריכה להוכיח שום דבר מחדש...

אבל רק בסופו של יום ראשון אני חוזרת לתחושה הרגילה, היומיומית, המוחשית , המוכרת של החיים שלי...

וכך עד למוצ"ש, יום ראשון הבא...

בבקשה, עד כמה שזה נשמע מוזר, נא לא לאשפז אותי כאן ועכשיו...

וחוץ מהצורך להסביר מחדש לכל אחד את הסיבה לצלקת המגלידה על פני (והבעות פניהם המשתנות בין "אוי, מסכנה" לבין "תמיד ידענו שאת אישה מוכה" ), העניין הזה מתקדם לקראת החלמתו...

שבוע טוב חברים יקרים, שבוע ראשון של נובמבר, אין ספק, הסתיו כאן והוא מתכוון להשאר...