איך זה שכתם  (וג'ויה) אמור לקבל את החיסון השנתי

ואני זאת שיוצאת בסופו של דבר מותשת ואפילו קצת

רועדת...?

ולא, לא הצלחנו עדיין.

אפילו שדאגתי להרעיב אותו מהצהריים,

אפילו לא עם האוכל הרטוב שהונח למול עינו בעוד קרן הווטרינרית עומדת הכן עם הזריקה ביד.

לא ולא.

הוא הריח.

הוא זכר את הפעם הקודמת לפני שנה.

הוא נשף וירק וילל באיום.

הוא היה,

נמר.

בסוף החלטנו להפסיק ובפעם הבאה לתת לו כדור הרדמה ולנסות שוב.

ומיד איך שקרן יצאה מהדלת , הוא ירד בנחת והתנפל על צלחת המעדן שחיכתה לו

בשלווה.

אז איך זה שבסוף אני מרגישה כאילו אני צריכה לקבל

את הזריקה...?

(ואת ג'ויה הצלחנו לחסן.

עכשיו כמו פולניה טובה הוא מסתובבת עם פרצוף חמוץ ומחשבנת נקמות...).

אלוהים שיעזור לי... (עופר תרגע, זה רק ביטוי...)

כמעט כל זמן ההליכה שלי הערב עסק מוחי בשאלה רבת הגורל : מה אלבש מחר...

עברתי בדמיוני על כל ארון הבגדים שלי, בדקתי חולצות, מכנסיים , חצאיות (כן, יש כבר כמה מהן...), חיברתי ושילבתי בין  צבעים, גזרות, הוספתי נעליים, צמידים, אישרתי ופסלתי ושוב מההתחלה...

מסקנות:

א.  יש לי יותר מדי בגדים (yeah  right...)

ב.  אני ככה (דמיינו את קירבת האצבעות) קרובה לאישפוז במחלקה סגורה...

פמה soon to be בחדר המרופד...