כחול.

פארק ברסי פאריז, שבת. אמצע היום.

והארנב היה בעצם בחור פריזאי חביב (ממוצא אוריינטלי) שזאת היתה אחת המשימות במסיבת הרווקות שלו (אל תעשה את הטעות, מיהר ג. הבןזוג להתריע).

דהיינו, הוא אמור לנשק נשים באורך 100 מ' (נו, עכשיו תנסו להבין ) והיה מוקף בחבריו שניהלו רישום מדוקדק וגם צילמו כמובן את הביצוע.

ואז הבנו את הקטע.

הבנו שהבחורה שהלכה כמו דוגמנית באמצע כיכר הקונקורד לבושה בשמלת מיני קטנטנה ומנצנצת עם חברותיה הצוהלות או הבחור שפרץ לפתע תוך כיכר הבסטיליה ההומה בשבת אחר הצהריים כשהוא רכוב על אופניים , במכנסיים קצרים ללא חולצה ולמותניו מין גלגל הצלה בצורת מטוס וחבריו רצים אחריו לצלם אותו,

כולם הם חלק מטרנד חגיגות יום ההולדת או ארועים אחרים שנהוג כנראה היום בפאריז.

לא חוגגים סתם, יש משימות ולכל אחד יש תפקיד.

ולפעמים אתה צריך להיות ארנב כחול כדי שתוכלו לחיות באושר ואושר עד היום ההוא...

וכן, הוא היה חמוד.

עד שלא מגיעים לחופי ברטאן, ובמקרה שלנו, לסן מאלו, אי אפשר להבין את העוצמה של תופעת הגאות והשפל.

אפילו יותר מנורמנדי.

בצהריים זה כך:

ואחר כמה שעות, זה כך:

וחוזר חלילה.

ובין לבין מה שיש להם זאת רצועת חוף של כ 150 מ' מלאה בצדפים, סרטני מים זעירים שמתחפרים בחול וצדפות שנצמדות לסלעים.

והם מספקים במה שיש כי הם הרי יודעים שהטבע הוא המחליט כאן ולו יש את המילה האחרונה.

ואם בטבע עסקינן, אז אפשר לומר שההבדל בין ברטאן לנורמנדי מתבטא, מבחינת התחושה שלי, ברכות של הנופים.

ברטאן הרבה יותר פראית וקיצונית בעיקר בצוקים הנופלים אל הים ובסלעים שצצים ועולים ממנו.

בברטאן הצוקים הם גרניט , דהיינו הישר מלב כדור הארץ,

בנורמנדי , הרכה והעגולה יותר,

הם סלעי גיר ולכן הרוח יכולה לעשות בהם כרצונה כמו כאן,

באטרטה

(גם כאן, החוף הוא כרגע בשפל)

מקורם של הברטונים אינו צרפתי (גאלי) אלא קלטי (אירי) והברטונית נשמעת אחרת לגמרי מהצרפתית והיא מלאת עיצורים וחריקות ששונות לגמרי מהצרפתית.

ובעניין השפה, ככל שמדרימים דרומה ומזרחה בברטאן לכיוון ברסט וקמפר שלטי הדרך מופיעים בשתי שפות: צרפתית וברטונית ולא יכולתי שלא להזכר בשר מסויים במדינתו הקטנה והמוקפת שחש למחוק מיד כל שריד וזכר לשפה אחרת בשלטי הדרכים שלנו.. (וכן, אני יודעת שיש הבדל, ובכל זאת...).

שעה, שעתיים במעבורת מסן מאלו והופ, בלי שנרגיש, אנחנו באנגליה.

השפה, הריח , החנויות ברחוב הראשי.

אבל הכסף הוא מקומי לגמרי ואם לא תגמור אותו שם, תשאר עם שטרות צבעוניים של המלכה אליזבת בצעירותה.

גרנזי שומרת על תחושה של ימים עברו עם בתים קטנים וציוריים, גינות פורחות ותחושה של נינוחות ששום דבר לא אמור להפריע לה.

ובאמת, מאז סיום הכיבוש הנאצי (היחיד של אדמה בריטית) הם מקפידים ששום דבר לא יפריע להם שם,  

באיי התעלה השלווים. 

מוסכמה מקובלת היא שחלק גדול מהבתים בצרפת ובוודאי באזורי הכפר הם עתיקים ורבים בשנים.

והם כמובן נראים כך, עם אבנים מחוספסות ששיני הזמן עברו עליהם.

ואז ונכנסים למשל הקתדרלה של רואן  (ז'אן דארק, שריפה, אתם יודעים) שלפי הספרים, עומדת על תילה כמה מאות שנים טובות ורואים בעצם, שהיא הופצצה עד כלות על ידי בעלות הבית בחודשים שלפני הפלישה (אפריל 1944) והפכה כולה לתילי חורבות, למעט הצלב, כמובן...

ולא רק שם, בעצם ברוב החלק הצפוני/מזרחי של צרפת כל מה שנראה עתיק, הוא בעצם משוחזר באופן מושלם ממש.

אז עתיק או לא ?

ודרך אגב, במקום הצליבה של ז'אן דארק יש שוק.

וצלב.

כמובן...

קרפ מלוח (מתוק לא טעמתי. פשווט כבר לא היה מקום...),  kouign amann  (קון אמן בברטונית)(מולים.מולים. מולים. פירות ים (ג. הבןזוג בעיקר). באגט.

קרואסון. נקניק. קממבר (נורמנדי או לא?). פונדו שוויצרי. איטלקי. סיני. צרפתי. באגט. קרואסון. עוד גבינה. קרואסון...

הצילוווווו...

בון ז'ור. בון סוארה. מרסי. מסייה. מאדם. בון זו'ר. בון סואר. פארדון.  מאדם, מסייה.מרסי כבר אמרתי?

וכך, שוב ושוב ושוב.

ועם שפה כל כך מעודנת ומנומסת על כל צעד ושעל, אני מתארת לעצמי שגם לקללות בצרפתית יש סטייל...

וזה כנראה הזמן לסיים, בסטייל, פוסט ארוך ארוך (אבל עם תמונות!) ולומר שבת שלום חברים יקרים, היה נהדר ונהדר לחזור.

אורוואר...

נותנים לי, בין שאר, סוג של פרספטיבה.

לא מהמקום שבו אני מודה על מה שיש לי, אני לא זקוקה למרחק כדי לעשות זאת יוםיום,

אלא מהמקום בו אני יכולה להסתכל על החיים שלי כאן

משם.

ממרחק.

ולהבין,

שבשורה התחתונה כולם, כולנו,

כל כך דומים.

כי בשורה התחתונה

כל אחד רוצה לחיות את חייו בצורה הכי טובה שיכולה להיות,

עבורו.

חזרתי, חברים יקרים,

מחופי הגאות והשפל של ברטאן

מאנגליה בזעיר אנפין באיי התעלה,

ממרחבי הירוק והסלעים הלבנים של נורמנדי

ומפאריס, ששם אין צורך להוסיף.

חזרתי, תנו לי דקה להתרגל אלי , שוב...

(וכן, יהיה פוסט מפורט, וכן יהיו תמונות, כמובן...)

במשפטים שאומרת כל כלה אנגלוסקסית המכבדת את עצמה:

something old - נורמנדי (מקומות מסויימים), פאריז

something new - בראטן , נורמנדי (מקומות חדשיםI, פאריז (שתמיד יש לראות בה דברים חדשים).

something borrow - רעיונות שלקחתי מאנשים שחוו חוויות במקומות הללו ולאו דווקא מתוך ספרי תיירות מסודרים(הרעיון של קוקסטא).

something blue - האוקיאנוס. האטלנטי.

והוא, האוקיאנוס האטלנטי הוא הסיבה העיקרית לכך שאנחנו חוזרים כמעט לאותם המקומות שהיינו בהם בשנה שעברה אבל עם שינויים

ותוספות.

ובטיול  כמו בטיול, הכיף הוא לשלב דברים שאוהבים, כמו נסיעה ברכבת המהירה מפאריז לברטאן  (חוויה שכל שרוטת רכבות כמוני מחכה לה), הפלגה לאיי התעלה (גרנזי, כמובן), נסיעות ארוכות בדרכים חבויות ונסתרות למקומות שאף אחד לא שמע את שמם, גישרי ענק, תופעות טבע מופלאות , אתרים היסטוריים מרגשים,  אוכל טוב, חֶברה טובה, דהיינו  ג. הבןזוג.

אז כנראה שכמו במשפטים שלעיל, שמבטיחים כנראה אושר ואושר עד לסוף הדורות אני אסתפק, כרגע, , בטיול מהאגדות...

ולכן, אומר עכשיו שלום חברים יקרים ונתראה בעוד שבועיים וקצת , בצד השני של חודש אוגוסט, בספטמבר...

דהיינו, היא לא נוהגת להראות את עצמה לפני אמצע אחר הצהריים מתוך ידיעה שיש לה עוד כ 4 - 5 שעות זריחה עד לשקיעה.

זה לא שהיא לא זורחת בבוקר.

בהחלט, בסביבות שבע ושלושים, אבל למה לצאת מעבר לשמיכת העננים אם היום נמשך עד תשע ושלושים בערב?

וכך היא אוגרת כוח ובאה לבקר לפני השינה.

או, שלא.

כי ישנם גם ימים לא מעטים שהיא כנראה במקומת אחרים.

ישראל, למשל.

ואגב, מזג אוויר.

הגישה הנשית (וגם הגברית) הרווחת שם היא כך:

עכשיו אוגוסט.

אוגוסט = קיץ.

לכן, נלך בלבוש קייצי למהדרין (גופיות, מכנסיים קצרים, סנדלים) אפילו אם בחוץ אפור והמעלות נעות בין 17 - 13.

או, שיטה אחרת להתמודד כנראה עם מזג האוויר היא ללבוש סוודר מלמעלה ולהשאר במכנסיים קצרים וסנדלים מלמטה.

לאלוהי הצרפתים והארופאים, פתרונים.

בפאריז, דרך אגב, כשהיו לנו יומיים שמשיים וחמימים להפליא הכרנו את הגישה המתפשטת.

בכל מקום אפשרי.

בערך כמו שאומרים על הישראלים שהם עושים מנגל בכל אי תנועה, כך גם הפריזאים.

מתפשטים.

השיא היה, כחלפנו בשיט על הסיין, ליד אחד הרציפים שהיו בו רק גברים בתחתונים.

רק גברים.

אתם חושבים שזה אומר משהו?

GPS.

המצאה מופלאה.

בתנאי שאתה מבין שהוא תמיד יקח אותך דרך האוטוסטרדה אפילו אם זה אומר לעשות עיקוף של שעה וחצי כשבמפה רואים שיש כביש ישר וקצר בין נקודה A לנקודה B שאליה רצית להגיע.

בכלל, יחסינו עם ה GPS שבגלל הקריינות הנשית דיברנו אליה ועליה בנקבה היו אמביוולנטיים:

אנחנו ההקשבנו להוראות ועשינו מה שרצינו.

היא מצד שני, שמרה, לכאורה לפחות, על קור רוח אבל אני בטוחה שלפעמים פשוט תלשה את שערות ראשה וצרחה: למה, למה הם נוסעים בכביש הזה כשאמרתי להם בפירוש לפנות ימינה!!!??????

חוץ מזה, נסענו במרצדס.

חדשה.

עם ניילונים. כמעט.

בגלל אי הבנה מסויימת התברר שההזמנה שלנו ל GPS לא הגיעה לידי חברת הרץ בפאריס ובמקום לשלם עליו בנפרד הציעו לנו לקחת בתוספת קטנה מרצדס עם GPS מובנה.

לקחנו.

בטח שלקחנו.

ואין ספק שזה שידרג מהותית את 2000 הק"מ ששייטנו ברחבי נורמנדי.

כמו תמיד בחו"ל הישראלי הממוצע בורח במאוס מהישראלים שהוא נתקל בהם.

לנו לא היה צורך.

חוץ מפעם אחת, באי מון סן מישל (שהוא אי בזמן גאות וחצי אי בזמן שפל)

לא שמענו אפילו אות עברית אחת.

הרגשנו כאילו אנחנו הישראלים היחידים בנורמנדי והאמת, היה דווקא כיף.

אפשר היה לרכל על כל מי שראינו מסביבנו.

והיו לא מעט.

כשהגענו היה סופו של חודש הווקאנס הצרפתי וראו אותם בכל מקום.

וגם תיירים מאנגליה, גרמנים ועוד ארופאים, בעיקר, צפון ארופה ואנשים , כידוע,

מרתקים אותי.

הגרמנים מבקרים באתרי הנחיתה  והלחימה.

הסתכלתי עליהם , מנסה להבין מה הם מרגישים ואיך הם רואים את זה מנקדות המבט שלהם.

מנקודת המבט של הצד שהפסיד , אז.

לתחושתי, הדור הצעיר מסתכל על זה כאילו זה קרה למישהו אחר, מרוחק ולא כל כך קשור.

מעבר לזה , אין לי מושג.

אוכל.

או, ייה.

אוכל...

ג. הבןזוג אכל פירות ים ובעיקר מולים בכמות שתספיק לו כנראה, לשנה קרובה.

אני התרכזתי בדברים אחרים שקשורים לעניין, כמו

עוגות אלוהיות, קרפים, גלידה קממבר ובשר בבישול מקומי ואפילו קצת דגים.

והאוכל בפאריס עוד היה לפנינו...

ואחרי שמונה ימים שבהם היה רק ים, ושדות ירוקים ופרות (כמובן) , כפרים ועיירות קטנות ועיר אחת עם הסטוריה מרתקת (באייה) קצת יותר גדולה, המון היסטוריה ונסיעות בכבישים צרים ומפותלים שמנו פעמינו כשאני הפעם מאחורי ההגה ונהגנו מזרחה, לפאריס.

וזה, כמובן , סיפור אחר לגמרי...

צדו את עיני מיד כשנפרש לפני בית הקברות האמריקאי בחוף אומהה.

אולי בגלל שהעין שלי רגילה לראות את הסימן הזה ומסוגלת לזהות אותו מיד מבין יער של

אלפי מצבות שיש בוהקות.

  יש משהו עוצר נשימה במראה הזה שנפרש למול העיניים , בסדר המוקפד, בגינון המרשים,

בדממה האופפת את המקום למרות שלא מעט אנשים מבקרים בו יום יום.

ואני הולכת בין השורות ומרשה לעצמי, באופן הכי טבעי ואנושי לגשת למגיני הדוד, לקרוא את השם

ואת המקום ממנו באו ואת התאריך שנפלו ולנסות לדמיין לעצמי.

בימים הראשונים כל הזמן דמיינתי .

ראיתי אותם, את החיילים, רצים בשדות החרושים, בין קני התירס, בין החיטה זהובה  (וכנראה גם בין הפרות המסכנות.. ).

נתקלים במשוכות הקוצים של נורמנדי וחותכים אותם עם הסכין שכל אחד קיבל בציוד האישי הכבד שנשא עליו , אם בא מהים

או צנח מהמטוס.

ויכולתי לדמיין אותם עד לפנים ממש, כי הם שם.

כל הזמן.

במוזאונים.

מתוארים לפרטי פרטים עד לרמות האינטימיות ביותר.

והשקט.

השקט המוחלט שמסביב כשרק הרוח שורקת באוזניים בסוללת התותחים אימתנית בלונג סור מר

ואני מדמיינת לי את הרעש המטורף שהתחיל בבת אחת בבוקרו של השישי ביוני בשעה שש ושלושים בבוקר בדיוק.

וכשעמדתי למטה בחוף אומהה והסתכלתי למעלה, לגבעה המכוסה בשיחים 

 או בקצה הצוק התלול בפוינט דה הוק ,

חשבתי עליהם, מתרסקים על הגבעה, הצוק שוב ושוב במין עקשנות שבאה לאחר שנים של אימון וסוג של ידיעה שהם, בידיים שלהם יכולים לקבוע את גורלו של העולם והחיים בו לצד זה או אחר.

והידיעה הזאת, כנראה, עזרה להתמודד עם הפחד והאימה הבלתי מושגים ולהתקדם עוד סנטימטר ועוד מטר ולהגיע למעלה למרות כל מכשולי הדרך והאש הרצחנית.

והיום הכל שקט ודומם.

החופים שוקטים בשפל ובגאות של האוקיאנוס ואין שום אוניית מלחמה באופק ואף אחד לא יורד מסירת היגינס לתוך המים

ורק הצנחן  (בובה) תלוי עדיין למעלה, על צריח הכנסייה בעיירה סן מר אגליז...

**********************

אני רגשנית.

אין ספק.

הארוע הזה מרגש אותי. הסימליות שבו מרגשת אותי.

וגם ההתייחסות של אנשי המקום,  בנורמנדי, אליו.

האיזור כולו, לא רק חופי הנחיתה אלא גם עמוק יותר כי הקרב על נורמנדי נמשך כמעט 3 חודשים והיה המכריע בכיבוש צרפת כולה,

ספוג בסמלים , שמות וטקסים, שנוגעים בארוע עצמו.

ולתחושתי, גם בהכרת תודה.

עד היום.

ובצדק...

שבת שלום חבורים יקרים, היה טיול בלתי נשכח , סיפורים עוד יבואו וטוב להיות בבית. פשוט טוב...

דווקא מהסוף.

מסופו של הנהר הכל כך מזוהה עם צרפת ועם פאריס.

מהמקום בו נהר הסיין נשפך לים ויוצר דלתא מדהימה ביופיה,

שמחברת את  הנהר לים ומשתקפים בו החום של ההרים מסביב והירוק של קני הסוף שמציפים את האיזור.

והגשר.

הגשרים.

שני גשרי הענק, גשר נורמנדי הגדול באירופה  מתנשא הדלתא של הנהר

 והגשר שלאחריו שנראה כמו חלק מרכבת הרים מטורפת.

מעשי ידי הטבע ומעשה ידי אדם.

יחד.

ולא רציתי לעזוב שם.

לא רציתי

לעזוב.

ויש כל שהיה לפני וגם כל שהיה אחרי.

המשך יבוא.