לפעמים אני נכנסת ל state of mind  של כעס וקיטורים כלפי מקום העבודה שלי.

לא העבודה,

אלא מקום העבודה.

ולא החנות עצמה שהיא כמו יחידה , כמו עולם בפני עצמו,

אלא כלפי אלה מלמעלה,

שיושבים להם במשרדי ההנהלה ומשם מורידים הוראות למטה ואחר כך יושבים לנו על הזנב כדי לראות

שהתמלאו כרצונם.

ונורא קל להשאב ל  state of mind  הזה שעולה אצלי ביתר שאת דווקא בשבוע/חודש הספר, כשהחנות מלאה מבצעים לרוב,

כחול אשר על שפת הים ואני הולכת בתוך תוכי עם התחושה של (עכשיו באה מילה קשה)

הזנייה.

הורדת כל התחום הזה, שנקרא מכירת ספרים והפיכתו לסוג של שוק שבו מוכרים כל דבר ולא כל כך משנה אם הוא קשור לספרים עצמם ומילות המפתח החשובות הן: מכירה ויעד מכירה ואין בילתם.

אני לא תמימה.

ברור לי שמדובר בעסקים ועסקים צריכים להרוויח , השאלה היא באיזה מחיר, וכאן, כאן אין מחיר מבצע , כי בסופו של דבר,

את המחיר משלמים כולנו.

במלואו.

ועכשיו, אחרי שהוצאתי את עצמי מתוך ה  state of mind המקטר הזה, אנשום נשימה עמוקה, אלך להכניס את החלה לתנור ולהתבשם מריחה ולזכור שכל עוד אני עושה כמיטב יכולתי לגרום לאנשים הנאה , כל השאר לא באמת חשוב, עבורי.

שבת שלום חברים יקרים, עם מילים ופסקאות ומה שהן מחברות...

מה הביא אותי להיות לפעמים כמו השפן של אנרג'ייזר שלא מסוגל לשבת לרגע וחייב להיות

כל הזמן בפעולה בלתי פוסקת.

כי הרי לא גדלתי בבית פולני שבו האנדרסטייטמנט היה: "אני כבר אנוח בקבר" ואני זוכרת תמונות רבות של

אמא שלי יושבת מול הטלווזיה ובידיה הסריגה שלה.

זהו.

"ובידיה הסריגה שלה".

שחס וחלילה לא נשב לרגע בבטלה מוחלטת.

כזאת שלא עושה שום דבר.

שום כלום.

ריק מעשי ומחשבתי מוחלט.

ואולי זה הכל בא מאותה סריגה שתמיד היתה בידיים שלה.

שאין צורך לומר את הדברים במילים מפורשות,

לפעמים מעשים תמימים לחלוטין מקבעים אותנו בדפוס מסויים...

וכל זה בא כדי לומר שלאט לאט אני מצליחה לא למלא לי את השעות הפנויות בעשייה בלתי פוסקת ופרודוקטיבית בעליל ואני מרשה לעצמי לשבת עכשיו ,

ידי ריקות  ורק לבהות בהרי ירושלים הניבטים מרחוק

ולתת למחשבות לרוץ

על

כלום...

שבת שלום חברים יקרים, כזאת בדיוק איך שאתם אוהבים...

בחוץ  בוהק וחזק לי מדי.

מוצאת את עצמי מסתובבת גם בבית בעיניים מצומצמות,

משהו בתוכי מבקש יותר צל

ופחות אור.

אני כבר לא מפחדת מנקודות החושך

בתוכי,

אולי כי הארתי את  רובן

וקיבלתי את אלו

שנשארו...

כן, בהחלט כן.

רק לא אצלי.

לפחות לא בבוקר.

ולא שלא ידעתי. בהחלט ידעתי.

הרי אי אפשר היה לא לדעת כי הזכירו לנו על כל צעד ושעל שארוע חצי שנתי מבורך זה אוטוטו מתקיים.

אבל אני, שכחתי.

ובאמת, צריך להכיר אותי כדי להבין עד כמה משמעותי העניין הזה, ששכחתי את שעון הקיץ.

ששכחתי, בכלל.

הרי איך אוכל לשלוט בכל מה שקורה בחיי אם אתן לדברים להתנהל כפי שהם רוצים ולא כפי שפמה רוצה ומחליטה.

ואני לא שוכחת.

הכל מסודר ותוייק בתוך מאגר הזכרון של המוח.

או של הטלפון.

שליטה, אמרנו, לא כן?

אבל את שעון הקיץ לא תייקתי.

לא בראש ולא בטלפון.

ומישהו (מישהו? היי, קוראים לי פמה! ) כבר יאמר שזה פשוט מה שהיה צריך לקרות ושהיקום דאג לי לעוד שעת שינה נחוצה שלא הייתי דואגת לה בעצמי

וגם רמז לתת לעיתים לדברים להתנהל מעצמם ולשחרר מעט שליטה.

ועם תובנות מופלאות כאלו, מי יכול להתווכח?

שבת שלום חברים יקרים, עם עוד שעת אור וזרימה מהנה עם הים, הגלים, או כל דבר אחר שנעים לנו לזרום איתו...

אני הולכת במין תחושה של קלוז'ר והמצחיק הוא שאני לא יודעת על מה.

משהו בתוכי כמו סוגר מעגלים ואני מחפשת ומחפשת ולא ברור לי מה נסגר ועל למה

 ומצד שני, אולי ברור לי לגמרי אבל אני עוד לא נותנת לעצמי לומר את זה בקול רם.

רק בקול פנימי.

ומתוך הקול הזה,  בא כנראה מצב הרוח העגמומי שתקף אותי במהלך השבוע שעבר.

לא נלחצתי מזה, גם לא חיפשתי דרכים לסלק אותו ממני.

זה משהו ששייך לזמנים אחרים שלי, לזמנים שבהם הדרך שלי לא היתה ברורה ואולי אפילו לא היתה קיימת. 

היום, מתוך הידיעה שישנה דרך ואפילו שלא תמיד היא נראית בברור, היא בהחלט קיימת, הידיעה הזאת

נותנת סוג של שקט נפשי אפילו בימים בהם הנפש רחוקה מאוד משקט ורגיעה.

גם הידיעה שמצב רוח כזה יש לו תפקיד שלא חייב להיות לי ברור וכפי שהוא בא, כך גם יתפוגג מעצמו

בעיקר אם לא אלחם בו (ונתתי לדמעות לזרום כמים) , גם הידיעה הזאת, יש בה עבורי, משהו מרגיע ומשקיט.

וכך אכן היה.

כבר עם סיום הפוסט של יום שישי התחלתי להרגיש, פיזית את השינוי במצב הרוח ושמחתי לראות שלכתיבה כאן

יש עדיין אותה השפעה שהיתה לה עלי בימים מהמורות ונפילות קשות הרבה יותר.

ואחר כך זה כבר היה עניין של שעות ספורות וכשקמתי משנת הצהריים הנדירה בזמן האחרון, כל התחושות של הימים האחרונים

כאילו לא היו.

רק תחושת הקלוז'ר עדיין שם.

ואני מחכה.

בסבלנות...

(פוסט קצת שונה מהרגיל, אני יודעת, מזכיר יותר את הפוסטים הקודמים שלי אבל לא תמיד הבטחתי ימי יין  ופריחות שושנים, לא כן? ).

"תקשיבי לאינטואיציות שלך, הן מאוד חזקות", אמרה לי מצדה הרפלקסולוגית,

בפגישה ההיא כשהחל הכל, לפני יותר מחמש שנים.

אז, לא ידעתי על מה היא מדברת.

עם התהליך הפנימי והשנים שעברו למדתי להכיר אותן.

למדתי להקשיב להן.

והן צודקות.

תמיד.

אז אחרי יומיים שהן כמעט צורחות לי בתוך הראש ומתערבלות לי בבטן,

החלטתי

שיש דברים שאני יכולה לעשות,

יש כאלה שאני חושבת שאני יכולה לעשות,

ויש כאלה,

שלא.

וזה בסדר.

(עכשיו אני רק צריכה להשתכנע בעצמי שמותר להתחרט...).

פעם, מזמן (לפני חמש שנים +), לא היה לי כוח ואנרגיות  לעשות שום דבר (מתוך הדכאון וחוסר האנרגיות שבאו איתו).

אחר כך, כשהחל השינוי בתוכי, הייתי עסוקה בתזזתיות  במילוי 24 השעות של יומי בעשיה בלתי פוסקת (מתוך חוסר שקט , אנרגיות מתפוצצות ואדרנלין שוצף בעורקים).

אחר כך התאזנתי קצת ונרגעתי קצת.

בערך.

כי גם בשנה שבה ישבתי בבית מתוך רצון לנוח, לקחת את הימים באיזי ולעשות את הדברים שאני אוהבת בנחת , מצאתי את עצמי מתרוצצת ועסוקה כמו סביבון באמצע החנוכה (רואים שאני מעודכנת בענייני החגים!!).

ואז התחלתי לעבוד.

ואני עוד יותר עסוקה כי העבודה הרי לא תפריע לי להמשיך לעשות את אותם הדברים שאני אוהבת לעשות וכדי לעשותם אני צריכה עוד 10 שעות ביממה, לפחות, לא כן?

אז זהו, שכנראה אני עדיין  לא מספיק עסוקה, כי בדיוק עכשיו החלטתי שיש לי מספיק זמן לעשות עוד כמה דברים בוערים וחשובים, פה ושם  והבנתי , סופית,

שאני אנוח, כנראה, רק בקבר...

אבל עכשיו חברים יקרים, אני הולכת לישון.

שבת טובה ומתוקה לכולם...

שהאחריות היא עלי.

באופן גורף ומוחלט ובלי שום הנחות וקיצורי דרך.

והאחריות הזאת מאפשרת לי להחליט על

הדרך, הזמן והצורה שבה

אוציא אותה אל הפועל ,

אבל משאירה אותי שם, לעיתים,

מאוד

לבד.

תוספת:

ואולי "לבד" אינה המילה המדוייקת.

אולי מדוייק יותר לכתוב:

ביני לבין

עצמי.

כי שם הכל מתחיל

ולשם הוא גם חוזר.

***************************************

והתוספת נעשתה  לאחר נסיעה ארוכה בכבישי הדרום עד פאתי ארץ הקאסמים, כשהמוסיקה שלי רועמת בקולי קולות, בין שדות חיטה קצורים לשדות חמניות צהובות מחייכות לשמש.