מהדהד לי המשפט בראש לאורכו.
מין ימים כאלה של שום דבר חשוב במיוחד ובכל זאת הם עוברים ומביאים אותו אל סופו.
כמו בשיר הידוע "סתם יום של חול" , אבל אני לא מסתכלת על שום דבר כעל "סתם" ויודעת שלכל יום, , שעה ודקה יש משמעות משלהם.
במיוחד בשבוע בו מציינים את יום השנה לתחילת המלחמה השניה ההיא, בלבנון.
והייתי עצובה ביום ההוא.
שקטה יותר.
וכנראה גם רגישה כי הספקתי לריב עם א. הצעיר ולהגיע למקום בו התחושות חסרות אונים לחלוטין ולהרגיש שהגשרים ביננו נשרפים ומה יהיה אחר כך, ובכלל.
ואחר כך לדבר איתו ולראות שהדברים אינם קשורים אחד לשני ובעצם הכל קשור להכל ושום דבר לא קרה וכל עוד אנחנו מדברים אז העולם רחוק מסופו.
ושקט.
ימים של שקט.
ואנרגיות שמתפוגגות.
ונוח להאשים את מזג האוויר החם והלח , או את ההורמונים , או מה שנרצה.
ובעצם זה הרי לא ממש חשוב.
רק קיים.
וכל זה מביא לסופו של שבוע שהוא בכללותו מין
שבוע,
כזה...
(שלחתי את ידי במקלדת וזה מה שיצא...).