שטו עננים מהים לכיוון ההרים

והייתי בטוחה שהגשם המובטח יגיע ואפילו קצת חיכיתי לו,

אבל הם עברו מעלי , מתעלמים משעת הרצון הקטנה הזאת שלי ורק השאירו

את הרוח מאחוריהם שמעיפה את פעמוני הרוח שלי במרץ

ומתחילה להרגיל את הצמחים במרפסת למה

ששכחו לאורך הסתיו.

במערב הפס הכחול של הים שנראה כל כך נקי

כאילו מישהו כיבס אותו במכונת כביסה ענקית.

סוג של חוסר מנוחה מעודף מנוחה נפל עלי אבל אני הרי יודעת,

כמו שהוא נפל

כך הוא (ואני) גם

יקום.

אולי כדאי שאלך לישון.

שבת שלום חברים יקרים, דווקא נחמד להיות קצת עצבובי...

לפעמים,  ישנם ימים בהם אני

נמשכת לפשטות.

למהות הבסיסית המובהקת של הדברים,

שברורים כמו בצק רק בכף יד

או

אדמה חומה חורקת בין האצבעות.

לפעמים, אני כמהה לפשטות,

שבה הדברים בהירים וברורים בלי הנחות ומסקנות שאינן

קשורות לדבר

והם נמצאים שם,

בתוכי ומסביבי מעצם היותם,

פשוטים.

לפעמים, אני מחפשת את הפשטות,

את הבסיס,

את המהות,

את מה שנשאר לאחר שכל הקליפות קולפו.

של הדברים כולם,

של

עצמי.

מהדהד לי המשפט בראש לאורכו.

מין ימים כאלה של שום דבר חשוב במיוחד ובכל זאת הם עוברים ומביאים אותו אל סופו.

כמו בשיר הידוע "סתם יום של חול" , אבל אני לא מסתכלת על שום דבר כעל "סתם" ויודעת שלכל יום, , שעה ודקה יש משמעות משלהם.

במיוחד בשבוע בו מציינים את יום השנה לתחילת המלחמה השניה ההיא, בלבנון.

והייתי עצובה ביום ההוא.

שקטה יותר.

וכנראה גם רגישה כי הספקתי לריב עם א. הצעיר ולהגיע למקום בו התחושות חסרות אונים לחלוטין ולהרגיש שהגשרים ביננו נשרפים ומה יהיה אחר כך, ובכלל.

ואחר כך לדבר איתו ולראות שהדברים אינם קשורים אחד לשני ובעצם הכל קשור להכל ושום דבר לא קרה וכל עוד אנחנו מדברים אז העולם רחוק מסופו.

ושקט.

ימים של שקט.

ואנרגיות שמתפוגגות.

ונוח להאשים את מזג האוויר החם והלח , או את ההורמונים , או מה שנרצה.

ובעצם זה הרי לא ממש חשוב.

רק  קיים.

וכל זה מביא לסופו של שבוע שהוא בכללותו מין

שבוע,

כזה...

(שלחתי את ידי במקלדת וזה מה שיצא...).

שישי.

צהריים.

שמש.

קצת לח.

בוקר של אימון כושר .

בוקר נינוח בבית הקפה.

נעליים למות מהן.

נעליים למות איתן.

מתנה.

חנות ספרים.

שאלה.

תשובה.

עדיין לא הזמן.

שיחות.

מחשבות.

דברים שנטמעים.

החלטות.

רצונות.

תשוקה.

בית הפוך כמרקחה.

סוג של נקיון פסח מאוחר.

סדר מחודש.

גם בתוכי.

אפשר קצת חופש,

מעצמי?

שבת שלום חברים יקרים, עם ובלי מילים...

לפני שנה בדיוק הייתי במטוס מעל הים התיכון בדרכי לוורשה לסעוד את ג. ליד מיטת חוליו.

סיפורי וורשה סופרו ונותחו כאן באריכות ולא אחזור עליהם. לפחות לא כרגע (ומי שמאוד רוצה יכול להמשיך מהלינק והלאה).

מתאים לי לזכור בפרוטרוט במוחי הקודח כמעט כל פרט שקשור לנסיעה הזאת כולל הבגדים שלקחתי איתי (לא הרבה, ממש לא) ועד לבגד בו טסתי .

אבל הדהים אותי להביט בעצמי במהלך הבוקר ולשים לב שלבשתי היום בדיוק את אותם הבגדים ממש.

ועל זה נאמר: אלוהים עם האחרים אני אסתדר, רק הצל אותי מעצמי...