בסופו של הדבר הצלחנו.

כמעט.

אחרי שנתתי לו חצי כדור שהיה אמור להפיל אותו לשינה עמוקה (לא).

ואחרי שהאסיסטנטית של הווטרינרית באה להזריק כדי שהוא לא יזכר בריח (והוא זכר).

וגם הרעבתי אותו כדי שיאכל את הכדור ויהיה רגוע (בערך).

אחרי כל זה, עוד היינו צריכים לשים עליו מגבת כדי להרגיע קצת (לא נרגע)

ואיכשהו,

באופן מופלא לגמרי,

הצליחה קרן הווטרינרית להזריק לו שלושת רבעי אמפולה של חיסון

ןבזה בא לציון ולכתם וגם לי גואל, עד לשנה הבאה.

לפחות.

וג'ויה, שקיבלה את המנה שלה עוד ביום שלישי אבל מאוד לא אהבה את העניין

טסה למעלה ברגע שקלטה את קרן הווטרינרית וגם שם, היא טיפסה על המקום הגבוה ביותר שהגיעה אליו

בבחינת: עכשיו נראה אתכם תופסים אותי, הא!!!

ואחרי שהרוחות נרגעו וכתם סוף סוף הצליח להרדם עם חומר ההרדמה שזרם בגופו

בדיוק אז, החליטה ג'ויה שזה הזמן למשחק  ושעשוע מרענן וקפצה עליו קפיצת ראש

עד ששניהם נרגעו וחזרו לישון וחוזר חלילה...

חתולים.

שבת שלום חברים יקרים, חתולים, כלבים , אוגרים ואפילו איגואנה אם אתם רוצים...

איך זה שכתם  (וג'ויה) אמור לקבל את החיסון השנתי

ואני זאת שיוצאת בסופו של דבר מותשת ואפילו קצת

רועדת...?

ולא, לא הצלחנו עדיין.

אפילו שדאגתי להרעיב אותו מהצהריים,

אפילו לא עם האוכל הרטוב שהונח למול עינו בעוד קרן הווטרינרית עומדת הכן עם הזריקה ביד.

לא ולא.

הוא הריח.

הוא זכר את הפעם הקודמת לפני שנה.

הוא נשף וירק וילל באיום.

הוא היה,

נמר.

בסוף החלטנו להפסיק ובפעם הבאה לתת לו כדור הרדמה ולנסות שוב.

ומיד איך שקרן יצאה מהדלת , הוא ירד בנחת והתנפל על צלחת המעדן שחיכתה לו

בשלווה.

אז איך זה שבסוף אני מרגישה כאילו אני צריכה לקבל

את הזריקה...?

(ואת ג'ויה הצלחנו לחסן.

עכשיו כמו פולניה טובה הוא מסתובבת עם פרצוף חמוץ ומחשבנת נקמות...).

של בעצם, אין תחושה בכלל.

שזאת הדרך הידועה שלי, להדחיק דברים  שאני לא רוצה להתמודד איתם

כי הם פשוט, מפחידים יותר

מדי.

אז, שוב, אני לא מרגישה כלום.

כלום.

ז"א אני כן, כי אני למשל מאוד עייפה לאחר יום עבודה וכל עצם מעצמותי

זועקת,

מקלחת וישיבה בטלה עם רגליים למעלה,

אבל חוץ מזה,

כלום.

ולכן, מבחינתי אין משהו מתאים יותר מהציטטה שהוצאתי באופן מקרי מהספר המצחיק עד דמעות והנכון כל כך

"מדברים על חתולים" שקניתי היום בשמחה וששון:

"לכלבים יש בעלים, לחתולים יש,

פועלים"

(ריטה מיי בראון).

והלכתי לתת אוכל לחתולים ולנקות להם את השרותים...

אה גוטע שאבעס חברים יקרים, בלי קסאמים , טילים ושאר מרעין בישין...

***************

עדכון 20.40:

סוג של אזעקת שווא.

זמנית , כנראה אבל בכל זאת.

בנתיים הכל שב על מקומו בשלום.

וטוב שכך.

שבת שלום .

חיית המחמד הראשונה שלי ( AKA כתם) החליטה שכך נוח לך להיות בשעה הזאת של הערב והעובדה שאני רוצה לכתוב עליה והזנב שלה מפריע לי, זאת הבעיה שלי , ובהחלט לא שלה.

צודקת.

אין ספק.

וגם העובדה שבתמונה הוא יצא כמו חתול רפאים, זאת הבעיה שלי, לא שלו.

צודק.

אין ספק.

חיית המחמד השניה שלי (AKA ג'ויה) לא נראתה בזמן האחרון, דהיינו, הוא ישנה לה עמוקות את שנת הבוקר/צהריים/ערב/לילה שלה ולכן ניתן תמונה אחרת שלה שבה ברור לגמרי מי הבוס בבית.

ולפעמים אפשר לתפוס אותן בארוחה טובה , יחד

ולזכור שפעם היתה כאן עוד חיית מחמד שהלכה לגן העדן של החתולים, סקא האהוב שלי.

והן כולן יחד, חיות המחמד האהובות שלי, שלושת החתולים, החיים וגם זה שאיננו יותר, הפכו אותי מאדם שלא יכול היה לשאת את המחשבה על חיה בבית, לאדם שלא יכול להזכר איך זה היה,

בלעדיהן. 

ישנן תמונות שפשוט אי אפשר לעמוד למולן.

גרומינג (טיפוח, פינוק), כך קוראים לזה.

 לפעמים, כנראה באמת כדאי להיות, חתול...

כל היום אתם חורפים ובזמנים הקצובים והקצרים יחסית שאתם לא, אז אתם (ואם להיות מדוייקים, בעיקר את, כן, כן גו'יה אליך אני מדברת) :

קופצים לי על השולחן באמצע האוכל,

שותים לי את המים מהכוס,

מלקקים את פרוסת הלחם שעוד לא הספקתי לשים עליה את הנקניק,

נותנים ביס מהנקניק,

חושבים שאצבעות הרגליים שלי הם סוג של כדור/עכבר שצריך לתפוס אותו בציפורניים חדות ולהשליך אותו לכל עבר,

מתחפרים לי בתוך השמיכה והולכים לי על הראש בזמן שאני מנסה להרדם,

רומזים לנו באופן ברור ובוטה להחריד שלא ניקינו בזמן את השרותים שלכם (ובאמת שאין צורך להפוך את השמיכה שלנו לשרותים זמניים! כן, כן גו'יה, אליך אני מדברת!),

רודפים אחרי כל זבוב/ציפור/עלה נידף ברוח,

דורשים שנעמוד לידכם כשאתם אוכלים (מזל שאנחנו לא צריכים להצטרף לארוחה),

ולבסוף

כשאתם הולכים לישון (שוב!!),

אתם תופסים לי את המקום!

תודה באמת, שאתם מרשים לי, לנשום...

(חתולים זה שמחה, אני סתם מייללת... )

לא היינו הורים שמצלמים בלי הפסקה את הרך הנולד (הבכור בעיקר) בכל תנוחה אפשרית (אפשר כבר לחשוב, בשלב הזה הם לרוב ישנים או בוכים)  וממלאים תוך שבועיים 3 אלבומים עבי כרס .

לפחות.

לא הייתי אמא כזאת לילדים

אבל

אני אמא כזאת,

לחתולים... (ישנם דברים שעולים ופורצים באיחור, כנראה...).

לכן, הספיקה לי שאלתה התמימה של יעלה@ כדי שאתעלק על ג'ויה וארביץ פלאשים בעיניה הענוגות דקות לפני שנרדמה על המיטה של ג. הבכור:

באה מנוחה ליגעה...

"אולי תפסיקי לקפוץ עלי כשאני נחה כמה דקות? גם לסופר מודל יש זכות לרגעי מנוחה פה ושם"

"ושקט שקט, הס"

שששש...

לילה טוב .

גו'יה,

עומדת נטועה ללא תזוזה,

מביטה בטיפות הגשם הכבדות

שנורות מין השמיים

ותוהה

האם הן משהו שהיא אמורה לאיים *

עליו,

או

דבר שמאיים,

עליה...

* ("תזהרו ממני, אני נמרה בתחפושת")

וחתול בוגר שנזעק להגן עליה.

היא כל כך קטנה, חשבתי, בקלות אוכל להכניס אותה למנשא כדי ללכת לוטרינרית לבדיקה שהיתה אמורה לעבור.

קטנה אבל זועמת כנמרת ג'ונגלים  ותיקה, נלחמה בי כשכפות ידי אוחזות בה ופתאום הרגשתי איך משהו מתנפל עלי מאחורה ותוקע בי את צפורניו הארוכות בתוך רגלי.

הוא רק הגן עליה, אמרה לי אחר כך הווטרינרית כשחיטאה את החתך העמוק (והדי מרשים יש לציין ) בשוק הרגל שלי.

ואני יותר נבהלתי מאשר כעסתי.

וגם הבנתי.

חודש וחצי היא אצלנו ונראה שמבחינתו, תמיד היתה.

עכשיו צריך לחכות ולראות אם הסיפור הזה לא יעלה לי גם באנטיביוטיקה או טטנוס, לא עלינו.

וכשכבר היינו בדרך לווטרינרית והיא מייללת בצרחות בתוך המנשא (שונאת את העובדה שאין קרקע בטוחה תחת רגליה), כל מי שעבר לידינו היה צריך לתת את חוות דעתו /הערתו עליה ועלי.

תינוק בוכה הוא תינוק בוכה , ואין קשר לעובדה אם הוא

גור חתולים

או

גור אדם.

מסתובב לו כתם באיטיות ברחבי הבית,  לאחר שלוש זריקות טישטוש שקיבל כדי שאפשר יהיה לטפל באוזניו הפצועות (טפילים, לא עלינו) ועל הדרך לתת לו גם את החיסון השנתי.

הוא נלחם כנמר , סיפר לי ג. את קורות הבוקר שבילה יחד איתו אצל דר' קרן הוטרינרית המקסימה שלנו, החל מהכנסתו בבית לתוך המנשא הרגיל שלו ושל ג'ויה שכבר אז לא אוהב את הרעיון ויילל בכעס בדרך אל המרפאה והמשך במלחמה להעביר אותו אל הכלוב המיוחד שעשוי כולו מסורגי מתכת (כן, זה בהחלט נראה כמו תא בכלא ) כדי שאפשר יהיה להזריק לו את זריקת הטשוטש ולהמשיך לטפל בו.

ואחרי שהכל הסתיים לו ועבר את הבדיקות ואת הטפולים הנדרשים, נשאר בכלובו שלו, מכוסה בשמיכת תינוקות לבנה ומצויירת בציורים קטנים ומתוקים , להחשיך לו את ההתעוררות מסמי ההרדמה שהולעט בהם.

וכשבאנו לקחת אותו שהתאושש, הביט בנו בעייפות עצם עיניים, ונרדם.

ג'ויה "חתולת הרעם" מצידה לא הבינה על מה ולמה כל ההמולה מסביבו ומבחינתה לא השתנה דבר, דהיינו, היא ממשיכה לקפוץ עליו ולנסות למשוך אותו למשחק והוא, המסכן, אפילו אין בו כוח להעיף לה כף עדינה בבחינת "תעופי ממני, אין לי כוח לשחק איתך עכשיו".

אבל כל זה  הוא רק סוג של מסיכה כי ג. סיפר שכבר ראה אותם מלקקים אחד את השני כאילו היו יחד מאז ומתמיד.

אומרים שיש משהו בחתולים שלוקח מאיתנו את הדברים הכואבים, האנרגיות הקשות ומטעין אותנו באנרגיות טובות.

אז הנה, במקום חתולים ממש,

תמונות.

כתם - מי אני? מה אני? ומה אני עושה כאן בכלל...

כתם - מה בסך הכל ביקשתי?

אופס, שכחתי...

שלום, אני ג'ויה ואני רק נראית תמימה (מתחת החזות התמימה אני חתולת אשפתות נחושה שמסנג'רת ומסובבת את כולם על אצבע כפת רגלי הקטנטנה).

ובמיוחד לרמה  (לאחר תמונת הרגליים)- ג'ויה וקצה היד שלי   

עייפות של סוף שבוע נמסכת לתוך גופי

למרות זאת דוחה את שנת הצהריים

כמו רוצה

למשוך את השבת

הזאת

עד אין

סוף.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של נשימה עמוקה ואיסוף כוחות...