הזה.

למחיר.

למחיר ששילמנו.

למחיר שנשלם.

כי יש עוד מישהו שם , רחוק, עמוק, מוסתר, לא ידוע

אבל

קיים.

וזה קשה ובלתי נתפס בכלל שאפשר לדבר על

אנשים

במושגים של

מחיר...

לא רוצה לשמוע את דו"ח וינוגרד.

לא רוצה לקרוא על דו"ח וינוגרד.

לא רוצה לשמוע את ראש הממשלה,  שמח וטוב לב כאילו המלחמה היתה מוצלחת כל כך והוא בכלל  קיבל צל"ש ,

מילל על שפיכת דמו.

לא רוצה לראות את המילואימניקים/ההורים השכולים מתוסכלים וכועסים ואת הפוליטיקאים שמריצים אותם חושבים על הספין הבא.

לא רוצה לשמוע את פרשן א' שאומר כך

ופרשן ב' שאומר בדיוק ההפך.

לא רוצה לראות את הפוליטיקאים מצד א'

ולא את אלה מצב ב'.

לא.

פשוט לא.

כי המלחמה הזאת עדיין כל כך בתוכי והמילים "סלוקי" או "רנדוריה" זורקות

אותי למקומות כל כך מפחידים

שאני פשוט לא נוגעת בהם.

עדיין.

ואולי אפילו לעולם לא...

אז אני בורחת.

בקלילות.

כרתים למשל, ה"אי של סופיה" (מבצע קריאה מהיר לקראת פגישה עם הסופרת),

אלטרנטיבה שפויה ונחוצה מאוד.

עבורי.

שבת שלום חברים יקרים שבת של להעריך ולחבק את מה שיש...

ביקש ג. הבכור בשיחת הטלפון שעשה מיד כשנכנס חזרה לארץ.

ובמקרה הזה  בקשתו , פקודה היא לי.

24 שעות של מנוחה והתרעננות וחזרה פנימה.

לא להרבה זמן, אני מקווה.

והוא נשמע כמו תמיד, עם חיוך בתוך קולו, סיפר קצת ממה שעבר עליו ורצה לדעת מה דעתי על הפסקת האש והאם היא תחזיק מעמד.

כל כך הוא. כל כך מתאים לו.

ואני, מעוצמת ההפתעה, לא הרגשתי בתחילה דבר.

כלום.

כאילו אין בי דבר.

ורק לאחר דקות ארוכות, בשקט שירד עלי  לאחר פעילות קדחתנית פתאומית ושיחות עם ג. הבןזוג (שיחבור אלינו שם) א. הצעיר שמצטרף לנסיעה (כשהוא מנצל חלק ממנה לנהיגה)  וחברות, פתאום משהו נחנק בגרון

ופרצו ממני דמעות.

אז מחר אני בצפון.

"אמי הגנרלית".

לזמן קצוב לפחות.

מישהו יודע היכן אפשר לקנות שיפוד פרגיות טוב בלאפה באיזור כרמיאל?

ג. הבכור - יצא מלבנון (זמנית).

הראש לא  מרגיש כאילו ברזל מלובן עובר דרכו ודופק בו בכל בוקר עם ההשכמה.

הלסתות פחות הדוקות ומאפשרות לשרירי הפה קצת להתרפות.

אני לא מרפרשת בטירוף בין דף הסקופים של רוטר נט (על הסקופים האמיתיים שבו והדברים המופרכים שמתפרסמים שם  לפעמים גם יחד) לבין YNET.

חזרתי להתעצבן על אותם הדברים שעיצבנו אותי בעבודה  כשדווקא הפרופורציות שדרכן אני רואה את הדברים, מחדדות לי את תחושת בזבוז הזמן וחוסר התוחלת בשהייה ובעשיית דברים שאני לא אוהבת ולא רוצה לעשותם.

סימנים של רגיעה.

אצלי.

ויחד עם כל זאת, סוג של ספירה איטית לאחור עד לטלפון מג. הבכור:

אמא, אני בארץ.

עוד יומיים. כנראה.

(ולרגע איבדתי את הידיעה איזה יום היום...)

ג. הבכור בלבנון - יום 6.

ונרגעו מעט רוחות המלחמה מסביב ובתוכי, מתחילות לעלות תהייות שלא נתתי להן להיות כי הייתי צריכה איכשהו להחזיק את הימים האלה ולא להתפרק לחלוטין.

ורק עכשיו, יכול ג. הבןזוג להביא את עצמו לגעת בדברים שברח מהם כמו מפני אש בימים של הלחימה, והוא מטפטף לי אותם , טיפין טיפין, מחזק את מה שידעתי מהדברים שאסור היה לי להקשיב/לקרוא/ולראות אותם.

ואני יודעת שעדיין קשה לי לקלוט את משמעות הדבר שג. הבכור היה (ועדיין) באחד המקומות שבהם התנהלו הקרבות הקשים ביותר בשבת האחרונה , ואולי ארשה לעצמי לקלוט זאת  רק כשאראה אותו במו עיני ואגע בפניו בקצות אצבעותי.

איך הצלחת לעבור  את השבת הנוראה ההיא, שאלתי את ג. הבןזוג, לא התעניינתי לדעת, ענה לי,  לא רציתי לדעת.

הוא שאמרתי, ידע הוא לפעמים פחד גדול. נורא.

ומעל הכל יש בי סוג של המתנה לראות איזה ילד יחזור אלי הביתה, מהמלחמה...

ג. הבכור בלבנון - יום 5

שום ידיעה ברורה ופנימית ,

שום הכנה נפשית,

שום תחושה שנמצאת שם מהרגע שבו הביצית והזרע מתחברים ומתחילים להתחלק עד שהופכים

לאדם שלם,

שום התנסות שעוברים במהלך השנים,

שום הבנה שהחיים הם דבר בלתי צפוי והכל יכול להשתנות בכל רגע נתון.

שום דבר לא מכין אותך לקראת

הפחד המשתק,

האימה הקפואה הזורמת בוורידים,

והידיעה שתוך שניות

כל ה"יש" שבחייך,

יכול להפוך

ל"אין".

מילים שמהדהדות בתוכי מהרגע שג. הבכור נכנס ללבנון ורק היום , כשהאש פסקה יכולתי להביא את עצמי לכתוב אותן.

שמענו שהוא בסדר ואולי ביום חמישי יצא להתרעננות ומנוחה.

תחושת רווחה מתפשטת בגוף  וידיעה שבסוף השבוע , בדרך זאת או אחרת, אנחנו נהייה איתו.

ג. הבכור בלבנון - יום 5.

ג. הבןזוג מתקשר שוב ושוב  לטלפון הסגור של ג. הבכור  ומגיב בפליאה נרגזת מעט, למענה החוזר ונשנה המודיע כי הטלפון סגור ואפשר להשאיר הודעה.

מי שמכיר אותו ואת תפקידו מבין  עד כמה מופרכים ואפילו מצחיקים הם נסיונותיו הילדותיים משהו, להבקיע את

חומת השתיקה.

ועד כמה הפחד המודחק  והמוסתר, גדול...

ג. הבכור בלבנון - יום 4

ופתאום,

כמו התבהרו להם השמיים

מהעננים הכבדים של הימים האחרונים,

ושמש של ביצת עין

צהובה

מאירה בשמים כחולים

מנוקדים בענני נוצה קלילים,

ופיסת ים בכחול עמוק

מרמזת לי

מרחוק,

ואני לא יכולה,

לא יכולה שלא

לחייך.

פתאום.

ג. הבכור בלבנון - יום 4.

עד אתמול בערב יכולתי אולי להרשות לעצמי לתפקד בתוך ענן ערפל סמיך ורך שבתוכו יכולתי להסתתר ולהדחיק את כל הפחדים ששוטפים אותי מעת לעת כמו זרם מים רותחים וקפואים לסרוגין.

אבל מאתמול בערב הענן התפזר.

ארבעה הרוגים מהחטיבה פקחו את עיני ולא נותנים לי לעצום אותן יותר.

ואז הבנתי בדיוק היכן ג. הבכור נמצא, ואיך הגיע לשם, מה עומד לפניו ומה הוא עושה.

ומאז אני דומעת.

כשאני שומעת את השמות חוזרים שוב ושוב וסיפור חייהם.

כשאני רואה את מפות אזורי הקרוב ושם האוגדה שבה נמצא ג. הבכור.

כשאני רואה את המוני החיילים , בסדיר ובמילואים שמילאו את רציף הרכבת היום בבוקר.

וגם בלי סיבה מיוחדת.

ואז נרגעת ושוב מחדש.

וחוזר חלילה.

שולחת שוב ושוב  יד לטלפון להתקשר לג. הבזןג לנסות לשמוע ממנו ידיעות מבוססות יותר בזמן אמת ומחזירה אותה בחזרה.

הוא כל כך לא רוצה לדעת והוא יודע הכל.  במדוייק ולפרטי פרטים.

ובין שנינו , אני חושבת לעצמי שלו הרבה יותר קשה...

מפרקת את היום לפרוסות קטנות, בודקת מה מחכה לי בכל שעה ושעה:

עכשיו עבודה.

אחר כך חדר כושר.

רוצה לפרק לעצמי את הצורה , להרגיש כל שריר זועק מכאב.

להרגיש סוג מסויים מאוד של קרבה

אליו.

ואחר כך בבית.

בריחה למקום אחר...

כך כל שעה.

עד מחר בשבע בבוקר.

והזמן נפרש לפני ארוך כמו מאה שנים תמימות...

ג. הבכור בלבנון - יום 4.

אסור לי לקרוא חדשות

על המקומות בהם מתרחשים "קרבות עזים" ובהם  יש לצה"ל "נפגעים".

אסור לי לראות חדשות,

ולהביט בסרטים או בתמונות של  חיילים הולכים לקרב, פניהם מושחרות, קסדות עם בדי הסוואה על ראשם והם נושאים על גבם קילוגרמים של משא כבד.

אסור לי להקשיב ולשמוע את שמות המקומות ולסיפורי הקרבות שמתרחשים, מספרי ההרוגים והפצועים ושמותיהם.

(גם לבכות אסור לי אבל זה בגלל א. הצעיר שביקש במפורש לא לדעת שום דבר שאין צורך שידע, ועל כן אין לי סיבה לבכות, לא כן?)

אסור לי

 ובכל זאת,

במזוכיזם פנימי , כמו פצע שמגרדים ומקלפים ממנו שוב ושוב את הקליפה הדקה שעוטפת אותו,

אני לא מפסיקה

לקרוא,

לראות,

לשמוע.

ידע הוא כוח אני תמיד אומרת,

לפעמים ידע הוא יותר מדי,

פחד.

ומחר בבוקר שוב אתעורר עם כאב ראש חורך.

ג. הבכור בלבנון - יום 3.