שבצידו האחד של צומת אלונים כורעים תחת פרחי הוורוד/לבן שלהם.
שדות הכותנה, מהצד השני של הצומת, מלאים בפקעות צהובות שעוד מעט יהפכו ללבנות ויחכו לקטיפתם לפני הגשם הראשון.
השדות ירוקים בעמק יזרעאל ומאגר נטופה צבוע בכחול עמוק כאילו היה אגם טבעי ולא מעשה ידי אדם.
נקודות של בתים אדומי רעפים בשיאם של הרים גבוהים, מסגדים בין בתי כפרים ערביים.
ירוק, ואבן, וצהוב של אמצע אוגוסט.
מכוניות ואנשים וכל מה שנותן תחושה של מקום שוקק חיים.
ושקט.
שקט.
שקט.
ולא להאמין שעד לפני שלושה ימים עוד נפלו כאן מאות טילים ביום והאוויר היה מלא ברעש יציאות ונפילות , "שלנו" ו"שלהם".
באיזור ההוא, של הרי גוש משגב, הצפון הוא אותו צפון ואלמלא הייתי כאן, בארץ, כל החודש האחרון, לא הייתי יכולה לתאר לעצמי אחרת.
הוא כל כך חיכה, שמח והתרגש לראות אותנו עד כי באופן בלתי רגיל אצלו, איבד ג. הבכור את התיאבון הידוע שלו והאיץ בנו להגיע אליו ולוותר על השיפוד בלאפה אותו ביקש שלא נשכח בערב הקודם.
עלינו ללוטם, יישוב בשיאו של הר וישבנו תחת עץ אורן, נותנים לרוח ללטף את הפנים ולשמחה של היחד לזרום בתוכנו ובנינו.
ג. הבןזוג הצטרף עם פיתות מלאות בשווארמה שהביא מראמה (ועופרניקוס יקירי, "מפגש הגליל" בכניסה לראמה - כשר )
וג. הבכור סיפור, בשקט את מה שהיה שם, שכלל בעיקר (בגלל שהם פלוגת מסלול צעירה - פחות מ 9 חודשים בצבא), מסע ארוך, עמוק לתוך השטח תוך נשיאת עשרות ק"ג על הגב, פינוי פצועים , טיפול באספקה וצורך להשתדל ולהשמר מפגזי המרגמות הנופלים בלי הפסקה לידם.
והיה משהו קצת נון שלנטי בדרך בה סיפר את הדברים , כזאת שאפשר היה להבין מהם שהחלק הכי קשה ומסובך היתה ההליכה לשם ובחזרה ולאו דווקא ההתנהלות בתוך הקרב עצמו.
ורק מעת לעת, כשמלמל בלחש שהוא מקווה שצבא לבנון והאו"ם המחוזק יכנסו במהרה לדרום לבנון כי אין לו חשק לחזור לשם, אפשר היה להבין שכל זה הוא סוג של מסיכה וחומה שהוא מעמיד לעצמו כדי שיוכל להמשיך ולעשות את הדברים שהוא חייב לעשותם.
ואחר כך החזרנו אותו לבסיס ונסענו חזרה הביתה כשהטלפון שלו משיג אותנו בדרך ומרגיע שגם הלילה ואולי מחר הם נשארים בארץ.
ורק בכל פעם שאני מעלה אותו בדמיוני הולך שעות בהרים בין עצים נמוכים ושיחים סבוכים, סוחב על גבו קילוגרמים רבים, משהו בתוכי נצבט במין כאב בלתי מוסבר.