לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כזאת אנוכי: שקטה כמימי אגם אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

סוף לסיפור.


 

הזה.

 

למחיר.

למחיר ששילמנו.

למחיר שנשלם.

כי יש עוד מישהו שם , רחוק, עמוק, מוסתר, לא ידוע

אבל

קיים.

 

וזה קשה ובלתי נתפס בכלל שאפשר לדבר על

אנשים

במושגים של

מחיר...

 

 

נכתב על ידי , 16/7/2008 11:58   בקטגוריות המלחמה שלי, אחרי המלחמה  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-18/7/2008 15:51
 



החייל שלי חזר *


 

שימו לב למזג

ותגידו איזה

 איזה בוקר נהדר

 

אז נכון, זה לא בוקר ואלו היו צהריים לוהטים ומהבילים כל כך עד כי דוק של ערפל חמים כיסה את האיזור

כולו.

אבל העובדה היא אחת.

החייל שלי,

חזר.

לשלושה ימים,

אבל מי סופר.

 

רוח מלחשת

 ויש ענן וקשת

 והחיל שלי חזר

 

לא היתה טיפת רוח, והאוויר עמד כמו חיילים במסדר המפקד ביום שישי לפני היציאה הביתה,

אבל שמעתי שבצפון היה גשם זלעפות ולאחריו בטח הקשת צבעה את השמיים

בכל מיני צבעים עליזים.

אבל החייל שלי,

בהחלט חזר.

הוא יהיה בטח אצל החברה שלו כל הזמן,

אבל זה לא ממש מפריע לי.

העיקר שהוא כאן.

 

ציפורים בדשא

מזמרות בחשק

 "איזה בוקר נהדר!"

 

כבר אמרנו שזאת לא היתה שעת בוקר ומי בכלל שומע ציפורים מבעד לחלונות המשרד הסגורים הרמטית, ורק זמזום המזגן השקט

והמחשבים יכולים להדמות לסוג של ציוץ צפורים משרדי.

החייל שלי חזר.

ומספיק לי לדעת שהוא כאן.

 

 

מישהו שומר בלילה על החיילים

 הוא ודאי ישגיח גם על החייל שלי

 

זאת הולכת להיות תקופה שכזאת.

קו בלבנון או קו בשטחים.

שבועות של מידע ממודר לעיתים, כדי שלא להדאיג ודברים שכנראה לא אדע בזמן אמת אלא זמן רב

לאחר התרחשותם.

אבל זהו המצב ועם זה נסתדר ואליו נסתגל,

ואני מסרבת במודע לחשוב אפשרויות גרועות יותר שעולות ומדוברות בתקשורת או בחדרי חדרים.

החייל שלי חזר.

לשלושה ימים.

אבל מי סופר.

בכלל.

 

 

(*"החייל שלי חזר" נעמי שמר - להיט מתקופת מלחמת ששת הימים, ומתאים לכל זמן שהחיילים חוזרים)

נכתב על ידי , 20/8/2006 19:04   בקטגוריות אחרי המלחמה  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-21/8/2006 23:29
 



ליום השישי


 

צריך לתת את המקום הנכון לו,

עם הרגיעה והשלוווה הזורמת

בו

לקראת כינוסה של

השבת,

שעוטפת אותנו

במין שמיכת תחרה

מבעדה נראים הדברים,

לפחות לשעות ספורות,

כאילו יש בהם רק

תום

ושלמות.

 

 

ואולי כדאי לחכות עוד קצת עם הדברים הקשים שמספר דווקא ג. הבןזוג ממה שראה וחווה בשבועיים של לחימה.

וג. הבכור כנראה נכנס שוב ללבנון, כי אי אפשר היה להבין במדוייק מה נאמר אתמול בשיחה המקוטעת שרק המשפט בסופה: "אני לא אהיה זמין", הבהיר יותר את מהות העניין.

 

אבל יום שישי היום, והשבת עוד מעט עוטפת ומכסה על פצעים שנראים ועל כאלה שעדיין לא...

 

שבת שלום חברים יקרים , שבת של מנוחה ואיסוף כוחות כדי שאפשר יהיה להסתכל על הדברים כמו שהם...

 

(ואני יותר עייפה מאשר מדוכדכת.).

נכתב על ידי , 18/8/2006 14:27   בקטגוריות אחרי המלחמה  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גם אמא ב-19/8/2006 13:55
 



שיחי ההרדוף


 

שבצידו האחד של צומת אלונים כורעים תחת פרחי הוורוד/לבן שלהם.

שדות הכותנה, מהצד השני של הצומת, מלאים בפקעות צהובות שעוד מעט יהפכו ללבנות ויחכו לקטיפתם לפני הגשם הראשון.

השדות ירוקים בעמק יזרעאל ומאגר נטופה צבוע בכחול עמוק כאילו היה אגם טבעי ולא מעשה ידי אדם.

נקודות של בתים אדומי רעפים בשיאם של הרים גבוהים, מסגדים בין בתי כפרים ערביים.

ירוק, ואבן, וצהוב של אמצע אוגוסט.

מכוניות ואנשים וכל מה שנותן תחושה של מקום שוקק חיים.

ושקט.

שקט.

שקט.

ולא להאמין שעד לפני שלושה ימים עוד נפלו כאן מאות טילים ביום והאוויר היה מלא ברעש יציאות ונפילות , "שלנו" ו"שלהם".

 

באיזור ההוא, של הרי גוש משגב, הצפון הוא אותו צפון ואלמלא הייתי כאן, בארץ, כל החודש האחרון, לא הייתי יכולה לתאר לעצמי אחרת.

 

הוא כל כך חיכה, שמח והתרגש לראות אותנו עד כי באופן בלתי רגיל אצלו, איבד ג. הבכור את התיאבון הידוע שלו והאיץ בנו להגיע אליו ולוותר על השיפוד בלאפה אותו ביקש שלא נשכח בערב הקודם.

 

עלינו ללוטם, יישוב בשיאו של הר וישבנו תחת עץ אורן, נותנים לרוח ללטף את הפנים ולשמחה של היחד לזרום בתוכנו ובנינו.

 

ג. הבןזוג הצטרף עם פיתות מלאות בשווארמה שהביא מראמה (ועופרניקוס יקירי, "מפגש הגליל" בכניסה לראמה  - כשר )

וג. הבכור סיפור, בשקט את מה שהיה שם, שכלל בעיקר (בגלל שהם פלוגת מסלול צעירה  - פחות מ 9 חודשים בצבא), מסע ארוך, עמוק לתוך השטח תוך נשיאת עשרות ק"ג על הגב, פינוי פצועים , טיפול באספקה וצורך להשתדל ולהשמר מפגזי המרגמות הנופלים בלי הפסקה לידם.

 

והיה משהו קצת נון שלנטי בדרך בה סיפר את הדברים , כזאת שאפשר היה להבין מהם שהחלק הכי קשה ומסובך היתה ההליכה לשם ובחזרה ולאו דווקא ההתנהלות בתוך הקרב עצמו.

ורק מעת לעת, כשמלמל בלחש שהוא מקווה שצבא לבנון והאו"ם המחוזק יכנסו  במהרה לדרום לבנון  כי אין לו חשק לחזור לשם, אפשר היה להבין שכל זה הוא סוג של מסיכה וחומה שהוא מעמיד לעצמו כדי שיוכל להמשיך ולעשות את הדברים שהוא חייב לעשותם.

 

ואחר כך החזרנו אותו לבסיס ונסענו חזרה הביתה כשהטלפון שלו משיג אותנו בדרך ומרגיע שגם הלילה ואולי מחר הם נשארים בארץ.

 

ורק בכל פעם שאני מעלה אותו בדמיוני הולך שעות בהרים בין עצים נמוכים ושיחים סבוכים, סוחב על גבו קילוגרמים רבים, משהו בתוכי נצבט במין כאב בלתי מוסבר.

נכתב על ידי , 17/8/2006 00:56   בקטגוריות אחרי המלחמה  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-19/8/2006 13:13
 



כינוי: 

בת: 64




139,186
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpema1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pema1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)