לנסיעה לחו"ל בשבוע הבא, הלכנו לטייל, תלמה ואני

ברחובה הראשי של ק"ק בני ברק, רח' רבי עקיבא.

הסיבה העיקרית היתה לקנות אוכל מזרח ארופאי דהיינו, גפילטע פיש וקיגל,

אבל בואו נודה על האמת, רצינו פשוט להסתכל (בבחינת,: סנובית, לפני חו"ל בבני ברק היית? ).

ואכן,  בלבוש צנוע עד כמה שאפשר ובולט בעליל בצבעיו החזקים (תלמה , בכתום ואני בירוק זוהר למרחוק),

ובעיניים פקוחות הסתובבנו ברוחובותיה של העיר ולא הפסקנו לפלוט קריאות תדהמה והתפעלות על כל דבר כמעט:

על החנויות בכלל וחנויות הפאות/מספרות/כובעים/חנויות של מוצרים חד פעמיים/חנויות כלי וספרי קודש/בגדים  בפרט,

על הלבוש של התושבים שנראה כמעט אחיד לגברים וגם לנשים בעיקר בגלל הצבעים הכהים,

על הילדים שדווקא הם, ככל שהם קטנים יותר , לבושים בצורה חופשית ויותר דומה למה שאנחנו מכירים (כולל ילדה קטנטנה שהיתה לבושה בשמלת גי'נס, סרט ורוד בשיער, תיק זעיר בידה והיא דוחפת עגלת בובות ורודה ולידה אביה בלבוש תלמיד ישיבה למהדרין).

על בתי האוכל (אין לי דרך אחרת לקרוא לזה) שכולם כמובן כשרים למהדרין מין המהדרין, ובעיקר שולטים שם דוכני הפלאפל,

על האוכל שאכלנו (מזרח ארופאי למהדרין מין המהדרין, וגם טעים)

על הבתים והתוספות החוקיות/לא שיש בהם,

על הצפיפות ברחוב ככל שהשעה התאחרה לה,

על קופסאות הצדקה שיש בכל תחנת אוטובוס,

על הגיל הצעיר של האמהות שילדיהם נשרכים אחריהן,

על הילדות הצעירות ששומרות על אחיהן

ועוד ועוד ועוד.

בקיצור, התנהגנו כמו תיירות מובהקות למהדרין (שמתם לב כמה פעמים כתבתי, מהדרין? ).

המקומיים לעומת זאת, היו דווקא מאוד נחמדים והתייחסו אלינו בסובלנות שבאה כנראה מהרגל ומתוך תחושה של עליונות בסיסית שיש להם,

עלינו, החילוניים, ובעצם זה מה שלעיתים עושה את הביקור למוצלח יותר.

כך החלטנו, לאחר שחזרנו עייפות ושבעות וגפילטע פיש וקיגל ירושלמי בידנו, לחזור לשם והפעם בשעות הערב של יום חמישי כשהעיר כולה, כך הובטח לנו, נשפכת לרחוב הראשי והשמחה גדולה ורבה עד בלי די.

שבת שלום חברים יקרים, מהדרין או גלאט או אפילו עם סטייק לבנבן ושמנמן...

כך ישנים להם אנשים שאני לא מכירה,

בבית שביקרתי בו

בעיר

נצרת.

ומעל ראשם ,בחדר השינה, תיקרה מצויירת בצבעים בוהקים

ופרחים מעל ראשם

ומלאכים שומרים עליהם בתוך שנתם ,

וגם ציורי מקומות רחוקים ומרתקים ,  או לפחות כאלו שהיו כך

לפני יותר ממאה וחמישים שנים.

ואפשר לחלום על מקומות והרפתקאות

או

רק להרגיש עטופים בפרחים ומוגנים על ידי

מלאכים.

מפעים אותי שישנם אנשים שכך ועם התמונה הזאת הם הולכים לישון

ואיתה הם מתעוררים.

אולי זה  צובע את החיים בנגיעת צבע מעודדת יותר... .

(קטע מציור קיר על תקרה בבית פרטי בנצרת שאליו נכנסנו אתמול עם מדריך, תלמה ואני במסגרת סיור בעיר נצרת)

מתוך סימטאות מאובקות

ומעולפות בשמש אחר צהריים של חודש יולי,

בעיר העתיקה של עכו,

מופיע לו הים

ומשיב בכחול העמוק שבו את הנפש,

כמו מים צלולים

לצמא

המשוטט

בסימטא.

וכשהדרך נפתחת לה עוד קצת , אפשר להרחיב את המבט ולראות את הדייגים עומדים על הסלעים ומפרשיות שטות במרחקים.

יום של סיור ביקב ויין טוב,

שיטוט נינוח במקומות שבהם דרכו אנשים לפני המון המון המון שנים

וארוחת דגים עילאית באורי בורי לסיום.

טיול יום הולדת לתלמה.

שבת שלום חברים יקרים. למרות כאב הראש החורך שחזרתי איתו הפנים עדיין מחייכות...

שעולה עכשיו בראשי הוא מראה המיטה הקרירה שלי ששוכנת בתוך החדר הקריר שלי שמתקרר לו בנחת עם המזגן הקריר שלי.

ולא שחס וחלילה לא היו טיולים השבוע.

היו.

ועוד איך היו.

יום ירושלים פרטי משלנו,  שתלמה ואני עשינו לנו בטיול החודשי הקבוע וסיור ברחובות תל אביב בעיקבות משוררים שהלכו "עד לקצה" וגם לעתים מעבר לו: אלכסנדר פן , יונה וולך ותרצה אתר.

והכל היה יפה

ומעניין

ומרחיב דעת

ולב.

ויש גם תמונות ואולי גם תובנות.

אבל,

עבדתי הבוקר בגינת אדניות המרפסת השלי

(גינה זה כמו זוגיות. אם לא מתחזקים עולים עשבים שוטים...שיו, אני כל כך שנונה!!!)

וכרגע אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר מעבר

למיטה הקרירה שלי,

בחדר הקריר שלי,

עם המזגן הקריר

שלי.

ורק כמין פרומו לסיפור שיבוא על יום הטיול בירושלים , הנה נגיעת זהב בין עצי אורן ירוקים

(כן, אפשר לעלות להר הבית.

לא, אי אפשר להכנס למסגדים.

ובכל זאת, כדאי).

שבת שלום חברים יקרים, אחזור מחר עם דובדבנים אדומים...

זאת איסטנבול עבורי.

זה התחיל עם המוני האנשים  ברחוב איסתיקלל , הרחוב המרכזי של איסטנבול ששוקק אנשים בכל שעה נתונה של היממה (בדוק), אליו הלכנו ביום בו הגענו כדי לקבל את התחושה של העיר.

ואיזו תחושה זאת היתה...

צבעים, קולות, ריחות.

חיים.

ולמחרת המשיך עם הביקור הבלתי נמנע באתרים היסטוריים שנותנים תחושה קטנה בלבד מהעוצמה שהיתה בעיר הזאת , בארץ ובאנשים ששלטו בה ובחלק גדול של האיזור לאורך מאות בשנים.

המסגד הכחול ,

מסגד איה סופיה (אליו לא נכנסנו - צריך לשמור משהו לפעם הבאה, לא כן?) וארמון טופקאפי בנויים כדי לתת לנו, לבני האדם , את התחושה של הקטנות למול האל ולמול השליט.

ובין אלו לבין השאר היה שם הים. מצד אחד של העיר ומצידה השני.

ועוד ים,

איסטנבול בנויה על גבהות גבוהות מאוד והים יכול להציץ מכל פינה כמעט ואני לא יכולתי לשבוע ממנו ומהגשרים שמחברים צד אחד לצד שני ובעיקר הגשר המרכזי מעל הבוספורוס (החמישי בגודלו בעולם), שהשאיר אותי בכל פעם מחדש , חסרת נשימה.

והתחושה של ציור באלפי צבעים ממשיכה עם השיט לאורך הבוספורוס והטיול בנקודה הצפונית ביותר שם הבוספורוס מתחבר עם הים השחור.

הבזאר הגדול הוא ציור אחר לגמרי של זהב נוצץ מצד אחד, וכלי קרמיקה צבעוניים מצד שני (ובאמצע כמובן המון דיברי עור וכל דבר אחר שעולה על הדעת), ואנשים , אנשים, אנשים , אנשים.

וזה כמובן הציור הכי צבעוני.

האנשים .

אדיבים, נעימים , שמחים לעזור ולפטפט ואפילו לרקוד באמצע החנות לצלילי מיטב זמרי הפופ המקומיים (10 בלילה, חנות MAC באמצע רחוב איסתיקלל.  תלמה מקבלת איפור פנים ואני רוקדת עם המוכרים הצעירים. היה דיסקו ).

יש משהו אניגמטי קצת בעיר שהיא חיבור של אירופה ואסיה, שהיא דמוקרטיה אבל המשטרה (וגם הצבא) נמצאים בכל פינה,

שהיא אוריינטלית אבל נקייה כמו שאפילו עיר אירופאית למהדרין לא נראית כך לעיתים,

שיש בה רחובות מודרניים ורחבים כמו השאנז אליזה וסמטאות צרות שאי אפשר להאמין שמכונית יכולה לעבור בהן,

שהיא פקוקה כמעט כל שעות היממה אבל תמיד ישנו שוטר תנועה שיארגן את הפקק,

שלנסוע עם נהג מונית מקומי זה כמו לנסוע ברכבת הרים מטורפת ובכל זאת להגיע שלמים למחוז חפצנו,

שאנשים לא מדברים באוטובוס  בטלפון הסלולרי אבל אין להם בעיה לעבור ליד אישה לשלוח יד מלטפת לחזה שלה (כן, כן, בדיוק כך...  ),

שישנם אנשים שהולכים בבגדים מערביים לחלוטין ויחד עם זאת רואים המון נשים לבושות בבגדים מוסלמים מסורתיים,

שיש מסגד בכל פינה כמעט וחמש פעמים ביום נישא קולו של המואזין לקרוא למתפללים ויחד עם זאת המדינה חילונית לגמרי,

שיש תחושה של חירות וחופש באוויר אבל מתחת לפני השטח ישנם גם זרמים אחרים.

וכל זה רק תחילתו  ואפס קצהו של הציור המופלא עבורי שנקרא,

איסטנבול.

יש משהו אופטימי ומעורר תקווה.

ועם זה אני רוצה לצאת הבוקר לנסיעה לאיסטנבול ולתת מלוא חופניים לגמאמא , אורן וכל המשפחה.

(וגם להמשיך להחזיק אצבעות, אנרגיות חיוביות, תפילות, חיזוקים וכל מה שיכול לעזור).

להתראות חברים יקרים, אני אחזור עם פרוץ השבוע הבא...

ושוב יצאנו, תלמה ואני, לואיז לשוט בדרכי הארץ.

והפעם תכננו להרחיק נדוד על לצפון הדי רחוק והדי גבוה בקצווי ארצנו הפורחת, ולבקר בכורזים באחת הכנסיות היותר מיוחדות שנבנו כאן לקראת בואו של האפיפיור בשנת 2000 ואחר כך לאתגר את הפנדה האדומה ולעלות עד לביריה וליישוב עמוקה ולאכול בבת יער, כשכל זה מלווה בעצירות פה ושם להתבוננות עמוקה בנוף הירוק והצבעוני של אביב בצפון.

אלא, שברור הוא שכל תכנית היא הרי בסיס לשינויים ובמיוחד בכנסיות שבהן זמן הביקור קצוב וקצר להפליא (בין 9 - 11 בלבד!! מה הם חושבים לעצמם, שנצא מהבית ב 7 כדי להגיע אליהם? הלו, אנחנו בחופש!!) כי בשאר הזמן הם מתפללים (ואולי גם אנחנו רוצות להתפלל? ולא חייבים לישו, אתם יודעים, השמיים פתוחים לכולם, במיוחד במבנים ארכיטקטניים מיוחדים ומעוררי השראה, לא כן?).

וחוץ מזה, היה קר.

ואפילו מאוד.

במיוחד במרומי עמוקה שהיא ממש במרומי צפת.

ועוד יותר גבוה מצפת, בביריה.

אז התנחמנו בהתבוננות מהנוף דרך חלון המכונית החמימה, ובעצירה קצרה בעליה לעמוקה כשפתאום מצאנו את עצמנו בתוך יער עצי מחט כסופי עלים (ארזי לבנון) כאילו הגענו , ללא שום תכנון וכוונה ישירות לשוויץ ורק עדר פרות עם פעמונים היה חסר לנו להשלמת האווירה המתבקשת:

לאחר ארוחת צהריים בבת יער (וכן, התמונה מדוייקת להפליא. וזה גם טעים ) ואחר כך הייתי כמובן חייבת לצלם את עמק החולה כפי שהיא משתקפת במשחק האור והחושך בין העננים ולרדת בריצה, רועדת מקור (15 מעלות באפריל! ) למכונית.

את העצירה הבאה (עצירות לצורך קניות לא נספרות ) עשינו ליד קורנית ושם אמרנו שלום לשמש שאוטוטו הלכה לישון.

אבל השוס של הטיול , ללא שום ספק היה המראה הזה  שבגינו סובבנו את הכיכר כמה וכמה פעמים, כשאנחנו מוחות דמעות של צחוק שלא הצלחנו להפסיק אותו

ומי שיזהה יקבל את הערצתי מכאן ועד השמיים, ובחזרה...

(ומי שיודע נא להתאפק. קצת.

וכן כן, אחותי היקרה, אליך בדיוק אני מתכוונת... ).

שבת שלום חברים יקרים, שבת שבין ימים של התכנסות פנימית וסוג של חיבוק כללי לפני החג של המדינה...

************************************

עדכון 25.4.07

שלוש קריאות הידד למלוכסת הרחוקה (שסגרה את בלוג התמונות המקסים שלה) שזיהתה את התמונה מהעיר סכנין.

היפ

היפ

הורייי!

תלמה (להלן, ע. חברתי שיומנה וזמנה נתון לשליטתה) ולואיז (להלן, אני המובטלת רשמית - לאחר שהשבוע חתמתי בפעם הראשונה בלשכת התעסוקה) החלטנו שכל עוד כך הוא מצבי ניסע לנו פעם בחודש לשוט בדרכי הארץ ומכיוון שאנחנו נשים אינטלגנטיות ועמוקות ולא מתעניינות רק בקניות ושאר דברים רדודים כגון אלו, ניתן לטיול רובד נוסף, שיעשיר אותנו.

וגם קניות.

כמובן.

נסענו צפונה והתכווננו לכיוון עמק יזרעאל ולאחר עיון מעמיק בחומר שהדפסתי מהאינטרנט שמנו פעמנו לנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ ישראל הידוע גם במבנה העגול שלו ששומר על השיוויון בין כל אלו שגרים שם (לפי כוונת המתכנן הגרמני שתכנן את המקום).

היסטוריה היא אנשים, כך אני אומרת תמיד וככזאת היא מרתקת וכך היתה גם הפגישה בסליק בנהלל עם עופר, נכדו של יאני אבידב שחפר את הסליק בבור השתן של הפרות , כדי למנוע מהבריטים כל חדש או רצון לבדוק מה מתנהל מתחת לרפת המשפחתית.

ודרך אגב, אין ספק, ריח הפרות ומה שמסביב מהווה בהחלט גורם מונע לחקירות חטטניות מדי במקום.

גם היום.

ואחרי שסיימנו לשמוע את הסיפור המרתק על הסליק ועל האנשים שהיו קשורים לעוד פרשיות בהסטוריה של מדינת ישראל הקטנה והמתפתחת, נסענו לבית הקברות של נהלל, לראות אותה גם כתובה באבן ולהביט בנוף.

הם ידעו היכן להקבר, הנהללים, על גבעה משקיפה על כל העמק ועל הרי הגליל התחתון מצד אחד והכרמל מצד שני, והגשם שהחל לרדת עלינו פתאום רק כיסה אותו במין ווילון ערפילי חצי שקוף עם נקודות אור של שמש מבצבצת

והאבנים בבית הקברות, שחלקן נמצא שם עשרות רבות של שנים, לעיתים שותקות (קבר שאותיותיו כבר אינן נראות לקריאה) ולעיתים מספרות הכל מתוך השתיקה.

לעיתים זה גודלה של המצבה שמספרת סיפור על ילד שלא הצליח להחזיק מעמד ולפעמים חבוי שם סיפור אהבה לארץ ולאדם(וההבדל בין הגבר לאישה קיים גם במקום ההוא שבו תכונותיו ומעשיו של הגבר גדולים , רבים ואולי גם חשובים מאלה של זוגתו):

ולפעמים די במספר מילים מוכרות כל כך  לצבוט את הלב ולצמרר את הגוף

ואחר כך הלכנו לאכול ארוחה של חורף ביום שהיה מתאים להפליא לארוחה כזאת, הסתובבנו  עוד קצת וחזרנו הביתה כשהגשם שוטף את הכביש לפני גלגלי המכונית וריח אדמה רטובה ודשנה נישא באוויר.

עד לפעם הבאה.

בכיתה יא' הייתי שבוע שרות לאומי בשדרות.

אני זוכרת שעבדנו בסיוע למורים בבית הספר המקומי וגרנו (לבד !!) בדירות שהוכנו על ידי המועצה המקומית.

מהשבוע הזה נשארו בי הדברים הבאים:

 - תחושת השחרור המשכרת מהיותי רחוקה מאמא שלי.

 - השעות הגנובות בלילה כשג. הצליח להתגנב לדירת מגורי אז.

 - הכינים איתם חזרתי הביתה והטיפול הטראומטי בשערי הארוך והכה שופע שאמא שלי העבירה לי.

מכאן ברורה הפינה החמה בליבי לעיר שדרות והבחירה בה כמקום להפסקת הקפה הנדרשת מאוד מצידי בטיולנו היום.

האמת שחברתי (AKA תלמה) ואני (AKA לואיז) רצינו מאוד להשתלב בסביבה וחיפשנו את קפה המובטלים המקומי (שהרי שתינו, או ליתר דיוק אני  - היא בסוג של חופשת מחלה לפני פרישה - שייכות לצד הזה של העם) אבל דווקא במרכז העיר, או  השכונה , מצאנו בית קפה שנראה תל אביבי יותר מסביבתו ורק כשהגיע הקפה הבנו שהוא לגמרי שייך לשדרות.

סיור מהיר וקצר בחלק העיר הרחוק מפגיעת הקאסאמים הביא למסקנה ש:

 - העיריה משקיעה בפיתוח סביבתי סביר.

 - האנשים שקנו ,במיטב כספם, קוטג'ים דו משפחתיים מול מפעל "אוסם" בכניסה הצפונית לעיר חיים כל הזמן במין סיר בישול ענק המדיף ריחות ניחוח של מטבח תעשייתי פאר אקסלנס.

בהמשך היום, וכדי לא להעליב את ערי הפריפריה (AKA עיירות הפיתוח בשפת הפוליטיקלי קורקט) האחרות שבסביבה קפצנו לבקר גם בנתיבות והסקנו ש:

-קריית  "הרנטגן" (הרב איפרגן למי שלא יודע )גדולה ומרשימה, אך עקב בעיית זמן וחשש שמא יסקולונו באבנים יושבי המקום החרדים (תלמה לבשה גופיה דקיקת כתפיות ואילו לואיז חשפה גם היא את זורועתיה המאוד נאות) עברנו את העיר בסערה תוך כדי שאנו מחפשות בקדחתנות את היציאה ממנה ולכן לא הספקנו לעשות את ההשוואה הנדרשת עם קריית הבאבא סאלי ירום הודו או איך שנוהגים לכנותו.

- הבניין המפואר ביותר בעיר הוא בניין לשכת התעסוקה , שלרגע חשבנו שהוא הקניון המקומי אך מהר מאוד הובהרה לנו טעותנו ובמחשבה שניה, אכן מתאים יותר שכך תראה לשכת התעסוקה במקום בו אחוזי האבטלה כמעט דו ספרתיים.

וגם את אופקים לא הפקרנו ושם קיבלו את פנינו שלל דגלים בכניסה לעיר וכן משפטים שמאוד דומים לאלו שרואים בבסיסי צה"ל בסגנון: העיר היא ביתך, שמור על נקיונה וכו'.

תנופת הפיתוח הסביבתי לא פסחה גם על העיר המרוחקת ובחלק מהרחובות אין פניה ימינה או שמאלה כי בדיוק חופרים שם משהו וכולנו תקווה, שיבוא יום וגם יסגרו את החפירה ויפתחו את הכבישים מחדש.

ובין סיור אנתרופולוגי זה או אחר (שלא נעדר ממנו גם שמץ מה של התנשאות סטייל מרכז הארץ השבעה, כפי שציינה תלמה ללא בושה ) ראינו גם כלניות.

מרבדים אדומים שלהן.

והלכנו בָשקט של מרחבים ירוקים וחומים בחלק ארץ שהוא כולו גבעות עגולות וקמורות שמשרות תחושה של רוך ושלווה בנסיעה בו.

ובאותו השקט ישבנו בפינת מנוחה ומצפור הצופה לכיוון עזה , לזכרו של חייל מג"ב יונתן ורמולן שנהרג בעזה לפני חמש שנים, והוא בכלל לא מכאן, ולא היה חייב להיות כאן ויכול היה לחיות בשקט ובשלווה של ארץ מולדתו, הולנד.

והיה חם , יבש ונעים, ונתנו לרוח לזרום לתוך המכונית שנסעה לה בכבישים כמעט ריקים, וצחקנו ודיברנו כמעט ללא הפסקה עד שהגענו הביתה עייפות אך מאוד מרוצות.

מה שהפך את סוף הסיפור שלנו לשונה בתכלית מסוף הסיפור של תלמה ולואיז מהסרט (וטוב שכך...)