*  Praise the Lord! I'm cured!

אתמול יצאתי למסע קניות עם א. הצעיר, ארוע שכשלעצמו נדיר כמציאת יהלום מלוטש של 30 קראט (נניח, נו...) והסתכם לצערו בקניית 3 פריטים בלבד (מעיל, חולצה וג'ינס), שגם כך עברו מאוד את התקציב המאוד לא הגיוני (700 ש"ח גג!) שהקצבתי לעניין (אני מבינה אולי בבגדים, לא במחירים שלהם... ).

היה נעים וכיפי ואפילו הוא אמר שישמח לעוד פגישות כאלה בלי מטרה ספציפית מסויימת.

אבל זה לא העניין (שלכשעצמו הוא משמח ולא מובן מאליו),  שלשמו התכנסנו כאן, הפעם.

תוך כדי שאני מחכה לו שימדוד בגד זה או אחר, הרגשתי פתאום  את שריר "חשק הקניות" מתחיל להתעורר לו ולהביט סביבו כמו מישהו שישן שנת חורף ארוכה (חודש וחצי זה די ארוך, לא?) ובודק את העולם שנגלה אליו מחדש.

לא הייתי צריכה לקנות משהו כדי לאשש את התחושה הזאת, הספיק לי לראות דברים ולרצות אותם ופתאם להסתובב בקניון לא היה דבר מעיק ולא הרגשתי שצעקה עומדת בתוכי וכמעט יוצאת החוצה בלי שליטה.

חודש וחצי לאחר הניתוח,

חזרתי לחדר כושר, אני פחות ופחות עייפה,

מרגישה את החיים חוזרים ועוטפים

אותי

ומרגישה שאני

מוכנה.

(* הודו לאל, כי נרפאתי).

על המספר הזה נעצרה המשקולת במשקל שבחדר כושר.

4.5 ק"ג פחות מאשר איתם יצאתי לפני 5 שבועות בדיוק לקראת הניתוח.

את 500 הג"ר הנותרים אשלים כנראה כשהנפיחות והבצקת ירדו באופן סופי ובקצב שזה קורה, זה יקח עוד זמן (אבל מי סופר?).

הרופא המקסים שלי , שחסך ממני את הנסיעה אליו בסופת הגשמים שסערה כאן אתמול אחר הצהריים, (ועדיין ממשיכה כאילו הפכנו, לזמן מה, לסיאטל הגשומה) אישר לי לחזור לחדר כושר, כרגע רק להליכון ובעוד שבוע גם למכשירי הרגליים והזרועות.

כל כך שמחתי ללכת שם שוב, עד כי מצאתי את עצמי הולכת בקצב ומזמזמת לפי השיר "אני טורו מפוצץ בדינרו" (גי'זס קרייסט, אינדיד!!)  שהתנגן ברקע וגם שיר של רוני סופרסטאר לא קיפחתי (זה לא אני, זאת האונה שעדיין חסרה כנראה...) , עד שהתעשתתי ועברתי להתרכז בדמותי המחוטבת שניבטה מולי במראה ואני מודה, אהבתי את מה שראיתי .

45 דקות במהירות מדודה יחסית, עם פעמיים שיפועים הראו לי שהכושר שלי לא נחלש בהרבה אבל אני צריכה להיות קשובה לגוף שלי ולא להכריח אותו לעשות את מה שהוא לא מוכן לו עדיין.

אבל כך זה אצל כולנו, לא כן?

ועכשיו אני הולכת להכין את עוגיות השוקולד צ'יפס שאני מפנטזת עליהן מהבוקר עם כוס קפה חם וגשם זלעפות בחוץ.

עם כל השינויים שעוברים בי מאז הניתוח, אני עוד אגלה שפתאום אני אוהבת חורף...

לאאאאאאאאא...

עכשיו יש לי אישור סופי.

אין ספק שבמהלך הניתוח הרב שלבי שעברתי הרופא המקסים שלי חתך כנראה גם את  אחת האונות במוח שלי.

זאת שקשורה בצורה כלשהי לאינטליגנציה ואפילו מזערית עד כמה שהתהייה.

אחרת אין לי שום הסבר , מחילה וכפרה לטעות המבישה שאותה כתבתי , שחור על גבי ירוק - זית , בפוסט הקודם שלי.

וכנראה שמשהו מאוד רציני עובר עלי כי אפילו לאחר שדונה חברתי היקרה (שאנגלית היא מומחיות מקצועית עבורה) התקשרה לומר לי התביישתי עמוקות אבל לא מספיק כדי לזנק ממקומי הנוח למול הטלווזיה ולמחוק את הבושה כאילו לא היתה...

אבל אני לא חוקרת במופלא ממני , הדברים קורים לי ואני כמו יושבת מהצד ומסתכלת עליהם בחיוך ואומרת לעצמי:

יתרחשו נא הדברים לפני, יגיע הזמן בו אחליט לצאת מין הבועה שאליה שקעתי ולהצטרף לעולם שבחוץ.

כי גיליתי, שלא רק בבית חולים חיים על סוג של זמן אחר או מין עולם אחר מנותק מהמציאות האחרת, גם בבית אפשר להגיע למצב כזה שבו אין כמעט שום נגיעה לדברים שבחוץ והזמן משתנה לו רק לפי זווית האור שנופלת על החלונות...

ותוכניות הטלווזיה כמובן...

הגוף שלי כנראה קרא את כל הספרים בנושא והוא מתנהג בהתאם כולל כל תופעות הלוואי הידועות ברפואה הפלסטית, לכן מצבי משתפר לו עם חלוף הימים ואם הרופא המקסים שלי מרוצה, אני על אחת כמה וכמה.

מחר אני מתחילה לרדת לפארק להליכה יומית ובשבוע הבא אני חוזרת לנהוג.

כדאי לו לעולם שיתכונן, פמה מתחילה לחזור לחיים האחרים...