| 1/2003
תשובות לשאלון השבועי
אמא בישלה לך ארוחה שאינך לטעמך. מה את עושה?
עבר קצת זמן מאז...
באופן בסיסי, אצלנו בבית האימרה היתה: כאן זה לא בית מלון, אוכלים מה שיש...
בסה"כ אהבתי את רוב הדברים שבישלה והיא לא עשתה לי דווקא.
ידיד שלך סוחב הביתה המון שקיות מהסופר. את מציעה לו עזרה?
כן.
הגיע יום הולדתך, ואת רואה שלא קיבלת מהמשפחה את המתנה שרצית. את:
ג. בעלי קנה לי השנה שרשרת ליום ההולדת.
אני כבר לא הולכת עם שרשראות ולאחר שהודיתי לו ואמרתי שהיא באמת יפה ביקשתי להחליף לצמיד.
הוא צחק ואמר שצמיד היתה המחשבה הראשונה שלו...
יצאת לסיבוב קניות עם אמך וראית לפתע חולצה מהממת, שאמך מסרבת לבזבז עליה כסף. את:
טוב, על זה קשה לי לחשוב, זה קצת רחוק ממני, מצד שני אם הייתם שואלים את הבן שלי, הוא פשוט היה קונה את החולצה בעצמו, הוא מרוויח כסף.
את יושבת מול הטלוויזיה, וכולם צופים במשהו שאין לך עניין בו. מה את עושה?
פעם, לא כל כך מזמן, הייתי הדיקטטורית של השלט, בחיי, אני הייתי הקובעת, ממש מתביישת לחשוב על זה...
היום, לוקחת ספר או הולכת למחשב , לטייל בישרא...
ולסיכום, את ממש ממש רעבה, אין אף אחד בבית. איך תשביעי את עצמך?
אני כבר ילדה גדולה, מכינה לעצמי משהו לבד...
| |
 מוסיקה
יצאתי.
בחוץ שמש נהדרת, חמה מלטפת.
אני מרגישה איך שאני שותה את החום שלה לתוכי, ממש גומעת אותה.
אני מרגישה כבר הרבה זמן שחזרתי להיות אדם של חום, שמש, קיץ.
הולכת לקניון, חושבת על מה שכתבתי , על זה שגם אתמול וגם היום כשג. התקשר אלי התחלתי לבכות.
בלי סיבה. באמת בלי סיבה.
משוטטת בקניון ללא מטרה, מוצאת את עצמי פתאום בטאוור רקורדס.
מוסיקה.
בחודשים האחרונים שומעת המון. רק מוסיקה.
במכונית גלגל"צ, בעבודה דיסקים מהבית, בבית מוסיקה מהטלווזיה.
נפתחת לדברים אחרים שלא הייתי שומעת מעולם.
מוסיקה אלקטרונית, דאנס, רוק ישראלי, זמרים, זמרות מהארץ ומחו"ל שלא הכרתי ואם כן, לא היו הטעם שלי.
לא מעבירה תחנה כשיש משהו לא מוכר, או שלא אהבתי. נותנת לעצמי את הפריווילגיה לשמוע שוב, להבין, להתרגל , לאהוב.
התחלתי להכיר. לאהוב דברים חדשים, חומרים חדשים.
לעבודה הבאתי דיסקים מהבית.
שומעת שוב ושוב דברים שאוהבת ובבית לא יכולתי תמיד לשמוע אותם, מכל מיני סיבות.
עם הזמן הרגשתי תקועה.
הרגשתי שיש חומרים שבמקום לשמח אותי, להרגיע אותי, מורידים למטה.
שרה ברייטמן, אמה שפלאן, מוסיקת העולם, מוסיקה קלאסית, אוהבת אבל כבר לא כל הזמן, צריכה שינוי.
לא יודעת איזה שינוי.
נכנסת לחנות דיסקים ומוצאת את עצמי עם אותם הסיגנונות ביד.
רוצה לשנות...
הסתובבתי בחנות, ברקע התנגן דיסק שפתאום תפס אותי.
מה זה, שאלתי .
דיסק חדש "האנשים". אהבה משמיעה ראשונה. יש דבר כזה? היה לי היום.
אז המשכתי.
אמרתי למוכר מה אני נוהגת לשמוע, אני מחפשת משהו אחר, חדש, אבל עם גוון משמח יותר, ולא מלנכולי ופתוחה לכל דבר...כן, פתוחה לכל דבר...
הבחור שמח לאתגר.
בזמן שחיפש פתאום ראיתי דיסק של moby זמר שמצאתי את עצמי מאוד אוהבת, ואמרתי לו : הנה מצאתי משהו שאני אוהבת.
הוא הסתכל עלי ואמר לי: עכשיו התקלת אותי...זה מוסיקה אלקטרונית, לא ציפיתי ממך...
ואני ראיתי בזה מחמאה.
יצאתי מהחנות עם שלושה דיסקים:
"האנשים" שמתנגן אצלי עכשיו במחשב.
moby.
והדיסק החדש של מארק קנופלר, בהמלצתו החמה של הבחור. אמנם את ה"דייר סטרייט" לא אהבתי בלשון המעטה, אבל אמרתי שאני פתוחה לכל דבר ונותנת הזדמנות, אז בבקשה...
עכשיו אני מחפשת עוד ואשמח מאוד לקבל מכם המלצות.
אני פתוחה לכל דבר (טוב כמעט, ג'אז מטפס לי על העצבים...) ומעדיפה משהו יחסית משמח ולא מלנכולי.
***************************************
כשהייתי בחנות בדיוק התקשר אלי ג. ואמר לי: אני לא יודע מה נעשה בסוף השבוע הזה אבל אני יודע שאני רוצה להיות איתך.
הרגשתי איך הדמעות עולות ופורצות החוצה, שוב.
אמרתי לו שמלחיץ אותי להשאר ממחר בבוקר בבית אבל למרות הצעתו הנדיבה שהוא ישאר ואני אצא החלטתי להשאר איתו ולהתמודד עם הפחד.
הרי כבר כתבתי, הדבר המפחיד ביותר הוא הפחד עצמו...
ולכל מי שתוהה, מצב הרוח הזה לא קשור לאף אחד ולשום דבר חיצוני.
רק מתוכי. רק אני.
רוצה לצאת לסוף השבוע יותר מעודדת. מקווה להצליח.
| |
אני אוהבת לכתוב לפני שיוצאת להפסקת צהריים
ביום שאני מצליחה כמובן להחזיק מעמד עד לשעה הזו...
כותבת בבת אחת, מוציאה את מה שחשבתי, מה שמעיק עלי, ואז מרגישה הקלה ויוצאת מיד החוצה.
כאילו רוצה להתרחק מהפוסט הזה, לשמור ממנו מרחק לפחות למספר דקות.
בבוקר כתבה לי מיצי תגובה על הפוסט מאתמול ותוך כדי שאני מחזירה לה תשובות אני מוצאת את עצמי שוב בוכה.
על זה.
אלוהים, כמה שזה עמוק אצלי. ואפילו לא הייתי מודעת.
היום בבוקר אמרתי לג. שמחר נצטרך להישאר בבית כי אמורים לבוא מחברת הגז לביקורת, ולא נוכל לצאת לאכול ארוחת בוקר ולהסתובב כמו בכל יום שישי.
ואיך שסיימתי לאמר לו את זה הרגשתי שוב, את ההרגשה הזו בתוכי שזועקת: לא, לא, לא. לא רוצה להשאר בבית, לא רוצה בוקר שליו עם ארוחת בוקר בבית, קריאת עיתונים, סקס בנחת (הילדים בבית הספר... אז זו הזדמנות נהדרת).
רוצה סקס, רוצה לצאת החוצה, רוצה להסתובב, ללכת, לעשות משהו...גם ללכת ללא מטרה זה לעשות משהו...
תוכניות, כל הזמן לתכנן תוכניות. שלא יהיה יום ריק, בוודאי שלא בסוף השבוע...
אם אין משהו ספציפי , אז תמיד ישנה האפשרות ללכת לקולנוע. לא פלא שלאט לאט אנחנו רואים את כל הסרטים הטובים שיש באיזור שלנו.
הגעתי לכך שהצעתי לג. ללכת ביום שבת לצעדת החולות באזור ניצנים !! צריך באמת להכיר אותי, אותי הישנה , כדי להבין עד כמה הדבר מהפכני. ולא למסלול המשפחתי של 4 ק"מ אלא לזה של מטיבי לכת, 8 ק"מ.
בהתחלה הוא דווקא הסכים ודי בהתלהבות, אבל אחר כך נזכרתי איזה שבוע מעייף היה לו וידעתי שזה לא כל כך מתאים לו, ובגלל שהוא לא היה אומר לי, אני הצעתי לו שנוותר הפעם...
הוא באמת הסכים איתי ואמר שקצת עייף...
ואני דווקא מאוד רוצה ללכת...אבל יהיו עוד צעדות.
אז מה? נשאר בבית? ממש לא.
בילוי משפחתי עם הילדים (איזה נס...!) מתוכנן ליום שבת בצהריים, סרט בסינמה סיטי ולאחר מכן ארוחת צהריים.
העיקר שלפמה יהיו תוכניות. ולא יהיה יום/ימים ריקים לפניה.
פמה איבדה את שלוות נפשה  .
| |
לפעמים אני מתישה את עצמי...
כמו בלימבו (המקום בו נתקעות נשמות המתים בין החיים לשאול בלי אפשרות להגיע למנוחה), לא טוב לי בבית לבד, לא טוב לי בעבודה.
אז היכן כן?
נעה במעגלים שחוזרים בלופ, טוב, לא טוב, טוב, לא טוב... כמו פרח חרצית שקוטפים את עלי הכותרת שלו.
אבל כאן עלי הכותרת הם אני...
וזה כואב.
היום בבוקר חשבתי שאני רוצה קצת שלווה. קצת רגיעה.
בכל החודשים האחרונים סירבתי לזה.
שלוווה? לא אני, לא אצלי...
רגיעה? מה פתאום? אנרגיות, אנרגיות, אנרגיות...
הכל היה שליו ורגוע מידי בחיי כל כך הרבה שנים שראיתי את זה כדבר שלילי...
רציתי להיות כל הזמן בפעולה, אנרגיות, אנרגיות, אנרגיות...
כל מנוחה תחזיר אותי אחורה, לשם , לפמה ההיא...
בימים האחרונים התחלתי להשתכנע שאין כנראה דרך חזרה. שלא כל דבר שמזכיר לי את העבר דינו להחזיר את אותו עבר.
שהעצבות והדאון שאני מרגישה לפעמים לא דומים בכלל למה שהיה לי אז...
שהבכי שאני בוכה לעיתים כה קרובות לא מגיע מאותו המקום שמאז...
שהעייפות אינה דומה לעייפות שחשתי אז...
שלפמה הזו של היום מותר לעשות גם טעויות. היא לא צריכה להיות מושלמת, והיא לא צריכה לפחד לטעות כי זה לא יחזיר אותה לתקופה ההיא...
ואולי לכן הרגשתי היום בבוקר שאני רוצה גם להרגיש רגיעה, שלווה, שלמות.
אני כל כך עסוקה ב"עצמי" החדשה, במה שקורה לי, בי, עוברת, חווה, בודקת, בוחנת, רוצה ללמוד כל הזמן, מפחדת לטעות, מפחדת ליפול, עד שאני לא עוצרת לרגע ואז לעיתים, הגוף שלי, הנפש שלי מרגישים מותשים וחסרי כוחות...
וזה הלופ שאני מרגישה שאני מסתובבת בו.
זארה כתבה בפוסט הזה על הבנה שהגיע אליה, על השלמה מסויימת ותקווה. אני, ממקום אחר, שונה מאוד, הרגשתי שהפוסט הזה, החלק של ההבנה כל כך מדבר אלי, כי אני מחפשת אותה בנרות...
את ההבנה, את ההשלמה, את הרגיעה והשלווה...
ואז אולי אני אהיה מאושרת...
| |
משוואה
אני + עצמי = לא טוב
היום שוב גיליתי לצערי, את המשוואה המעציבה הזו.
ההרגשה שלי לקראות יום החופש הלא צפוי היתה די מעורבת.
מצד אחד, חופש, זה אמור תמיד להיות דבר מבורך, לא? מצד שני, חופש? אני בבית? ומה אני אעשה כל היום לבדי? אימאל'ה...
אצל ג. אין שבתון ובכלל השבוע אני כמעט ולא רואה אותו.
ידעתי שאני לא רוצה ולא יכולה להעביר את כל היום בבית לבד (הילדים לא נחשבים, הם בגילאים שבאם אני רק מפריעה להם...).
היה לי ברור שאני אמצא את עצמי יושבת מהבוקר ליד המחשב ולא רציתי בזה. מספיקים לי אחר הצהריים והערב.
היתה לי תוכנית מסודרת שכללה נסיעה לקניון רמת אביב (כשיש הרבה אנשים מסביבי, אני יכולה לסבול את עצמי לבד...), לראות סרט, להסתובב ואולי לקנות משהו (זה תמיד מרגיע, נכון?), לאכול, ולחזור הביתה. בקיצור, להעביר את הזמן...
התוכנית יצאה לפועל בצורה מדוייקת לחלוטין.
הצבעתי, נסעתי, הקניון לא היה מלא אפשר היה להסתובב בנחת. ראיתי התקהלות, התברר ששמעון פרס בא לבקר במעוז הבוחרים שלו, קניתי קפה מוקה באילני'ס, מגעיל, שייסעו ל pret a manger כדי ללמוד איך להכין קפה מוקה...
נכנסתי לקולנוע.
הלכתי לראות את הסרט "מרלן, השיר שלה" על מרלן דיטריך.
סרט דוקומנטרי שנעשה על ידי הנכד שלה. הסרט עצמו כמעט ולא חידש לי דבר, אבל היה מעניין לראות אותה בשיא יופה ובשיאה כשחקנית בגרמניה בשנות ה 20 ואחר כך בארה"ב, יציאתה הפומבית נגד ארצה עם עליית הנאצית לשלטון וקבלת אזרחות אמריקאית ,למרות שאימה ואחותה נשארו שם, וכן התרומה הלא קטנה שלה למאמץ המלחמתי של ארה"ב במלחמת העולם השניה, לא רק כבדרנית שהשגיעה ממש עד לשדה הקרב כדי לבדר את החיילים.
היא לא זמרת גדולה, למעשה היא מדקלמת את השירים שלה, אבל הקול שלה חם מאוד וכשאני שומעת את הביצוע שלה ל"לילי מרלן" תמיד עוברת בי צמרמורת.
מעציב היה לראות כיצד האישה היפה הזו מאבדת לאט לאט את יופיה ואת שש עשרה השנים האחרונות לחייה היא חיה בבדידות בפאריס כדי שיזכרו אותה כפי שהיתה.
כשיצאתי מהקולנוע, קצת לפני השעה 2 אחר הצהריים הקניון היה מפוצץ באנשים. היה קשה לזוז. ואני, הרגשתי לפתע בודדה כאילו אני באמצע המדבר...
הרגשתי איך אני מאבדת את הרצון להשאר שם ...אבל נשארתי.
אכלתי קצת פסטה, הסתובבתי בחנויות, רציתי, ממש רציתי לקנות משהו, אבל איבדתי את החשק...
הסתובבתי עוד קצת בין המוני האנשים שנראו די מרוצים מהחופש הזה באמצע השבוע, מנסה לשאוב מהם קצת מההנאה שלהם, ולא הצלחתי.
נסעתי הביתה, יצאתי להליכה שלי, מנסה לחשוב ולהבין למה המשוואה הזו קיימת בי עכשיו. מדוע לאחר כל השנים שבהם הייתי החברה הטובה ביותר של עצמי הפכתי למין אוייבת?
תוך כדי הליכה הבנתי מדוע אני נכנסת למחשב כמעט בכל הזדמנות כשאני לבד, וגולשת במיוחד לישרא.
כי שם אני לא מרגישה לבד.
הקריאה בבלוגים האחרים, התגובות להם ואינטראקציה שאני מקבלת, נותנים לי את ההרגשה שאני לא לבד למרות שאני כן...
אני לומדת שהשינוי הזה שחל בי בחודשים האחרונים, שאני כל כך אוהבת אותו , שמחה בו ולא רוצה שייפסק, בשינוי הזה יש לעיתים גם דברים שלא טובים לי. והמשוואה הזו היא אחד מהם...ובינתיים אני נשארת איתה...לצערי.
ולמה בחרתי בקניון רמת אביב מעבר לעובדה שבתי הקולנוע שם הם מהבודדים שהקרינו סרטים היום בצהריים? כי הוא מספיק רחוק כדי שאני לא אתקל במקרה בד. ובאישתו תוך כדי שיטוט בקניון...
**************************************************
ג. התקשר עכשיו וסיפר לי על זוג שאנחנו מכירים שעומד להתגרש. הסיבה: הגבר התאהב באשה אחרת, נשואה , ומפרק עבורה את המשפחה...
אנחנו בסדר, נכון? שואל ג. המום מכל העניין.
כן, אני עונה לו , וחושבת בלב, אוי אלוהים...
*************************************************
ומה למדתי בקבוצת הדיון ביום שני בערב? שאף פעם אין "סתם".
(יום שלישי, 28.1.03, שעה 19.10 - נשלח אלי במייל)
*********************************************
המשך:
השעה 23.48
ראיתי רק את המדגם בטלוויזיה. זה עשה לי רע.
ראיתי את לימור ליבנת. זה עשה לי עוד יותר רע. ברחתי. לישרא.
את כל הערב ביליתי כאן. כבר לא משנה לי אם זו התמכרות או לא. כרגע, זה טוב לי. חסר לי שאני לא יכולה לכתוב אצלי בבלוג וצריכה לכתוב כך, בצורה עקיפה.
ביליתי בקריאה אצל אנשים שלא ביקרתי אצלם המון זמן ורציתי לדעת מה קורה. להשלים.
לא חייבת. רוצה.
שומעת את המוסיקה שאני אוהבת ומטיילת בחיים אחרים.
קשים, כואבים, שמחים, עצובים, בוכים , תוהים, למדים, נואשים, מלאי תקווה.
כמו כולנו.
כמוני.
והיה לי טוב.
כי לא הייתי עם עצמי קצת. ברחתי? כן, אולי. בזה אני טובה...
די. נלך לישון. לילה טוב.
(נשלח אלי במייל)
*******************************************
יום רביעי
עכשיו כשאני מעתיקה את מה ששלחתי לי אתמול בלילה הכתה בי פתאום המחשבה:
במה שונה השעות שאני מעבירה בקריאה בבלוגים אחרים מהתקופה, הקודמת, שהייתי מבלה שעות מול הטלווזיה ומרגישה שחיה חיים אחרים ולא את שלי...
במה זה שונה? החלפת מדיום פשוטה.
התוצאה היא אותה תוצאה.
בריחה מעצמי.
חשבתי שאני כבר לא בורחת ... .
| |
 יקירה, כשאת מדברת במסנג'ר,
עונה למייל וגם כותבת פוסט, לא פלא שהוא יצא קצת מבולבל ואפילו הזוי...
כך הרגשתי עוד בזמן הכתיבה אתמול אבל מכיוון שאני לא מוחקת את הפוסטים שלי, הם מה שני מרגישה ברגע נתון, ומחיקתם לא תשנה את הרגשתי, אז הוא נשאר.
מה אני עושה כאן לפני הצהריים? סתם בא לי. יש לי מה לכתוב, אני לבדי במשרד אז יאללה.
בקשר לסרט "החברות הכי טובות שיש".
מעניין כמה שסרט קטן, חביב, לא דרמטי באופן מיוחד (כמו "כנופיות ניו יורק" למשל), נשאר בראשי כל כך הרבה זמן.
יכולתי להזדהות עם הגיבורה במספר מישורים.
ראשית הגיל שלנו דומה, 40+. הדרך שבה היא, ששומרת כל כך על חזות מהוגנת (ואולי זו לא רק החזות אלא גם הבפנוכו שלה) נכנסה למערכת יחסים מלאת תשוקה בתחילתה אבל התפתחה למערכת של אהבה ורצון לחיות את כל החיים ביחד.
היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על החיים עם בחור, גבר שצעיר ממנה ביותר מ 20 שנה וגם היה תלמיד שלה (מסתירה את הקשר כי יודעת שלא יראו אותו בעין יפה...).
היא מרגישה שהיא רוצה לשתות את החיים בלגימות גדולות ולא רוצה לחזור לאותם חיים של חוסר ריגוש, של חיפוש "מי אכלה אותה הכי הרבה עם גברים השבוע" עם החברות שלה.
היא רוצה להרגיש שהיא חיה.
כאן הרגשתי את ההזדהות העמוקה ביותר שלי עם הדמות.
ואז באו החברות הטובות.
אלוהים יעזור.
לכאורה אפשר להבין אותן. הן (במיוחד הרופאה) בטוחות שהיא עושה את טעות חייה. כניסה לקשר עם בחור צעיר שבטוח שיזרוק אותה ברגע שימאס לו.
וזה לא קורה. להיפך, הוא אוהב אותה, אומר את זה קבל עם ועולם ומציע לה נישואין.
כאן נשבר משהו אצלן.
הקנאה.
הן, ובמיוחד שוב, הרופאה , לא יכלו לשאת את האושר שלה. האושר שקרן ופרץ ממנה בלי אפשרות ורצון לעצור אותו.
החברה שלה לא יכלה לשאת את זה והחליטה לעשות הכל כדי להרוס את הקשר.
והיא הצליחה.
וזה העלה בי את השאלה, עד היכן מותר להתערב?
האם כשאת רואה את החברה הטובה שלך נכנסת לקשר שלא טוב לה את צריכה לעשות הכל כדי להראות לה את זה , או לדבר איתה, להזהיר אותה ובשלב מסויים להפסיק ולתת לה להתנסות בדבר.
שאלה נוספת שאולי קשורה בזה היא אם את שומעת שבן זוגה של החברה בוגד בה, האם לספר לה או לא...
אני חושבת, וחשבתי בזמן הסרט, שיש גבול. ואנחנו כאנשים מבוגרים צריכים לראותו אותו בברור.
החיים שלנו והחיים של החברים שלנו אינם אותו הדבר.
החברים שלנו הם אנשים מבוגרים וזכאים לחיות את חייהם ולהגיע להחלטות באשר אליהם באופן עצמאי. וגם לטעות לבד.
יש הבדל בין להאיר נקודות מסויימות כדי לתת נקודת מבט שונה על מצב ובין להתערב במצב בצורה אישית וחודרת.
חשוב , לדעתי, לתת לחברה את הידיעה שהיא רשאית לעשות בחייה כברצונה, ואם היא תצטרך, את נמצאת שם, עבורה.
וזהו.
נקודה נוספת שחשבתי עליה היא האם פער הגילאים באמת משנה. האם הפרש של 20 שנה ומעלה או אפילו פחות יכול בסופו של דבר להרוס את הקשר.
כי קשר אינו מבוסס רק על סקס ואהבה.
חשוב שתהייה חברות, שיהיה מעניין אחד עם השני, שיהיה על מה לדבר. דברים משותפים.
האם יש דברים משותפים בין בחור באמצע שנות ה - 20 לאישה באמצע שנות ה 40?
לשימחתי אין תשובה מוחלטת.
מכיוון שאנחנו לא יצאנו כולנו מאותו פס ייצור, אז כנראה שגיל הוא רק עניין כרונולוגי, וראש, ומה שבתוכו, וראיית החיים שלנו זה מה שמשנה...
האם הם היו מצליחים לגשר על פער השנים? הסרט , לשימחתי דווקא, לא הראה לנו את זה והשאיר אותי במחשבות...
מה שבטוח, שמבחינת הסקס, זה אידאלי... .
נקודה מסויימת ששכחתי, אנגליה, הסרט מצולם במרכז אנגליה. עיירה קטנה מוקפת גבעות ירוקות ויערות , מחוז כיסופי, מחשבותי, המקום שכשרע לי, אני חושבת עליו (ביחד עם לונדון כמובן) ולעולם לא מספיק לי...
וואו, פוסט שלם פמה בלי לדבר עליך...כל הכבוד...
ואולי דווקא כן דיברתי עלי...?
| |
אני כזאת פריקית
של איסוף הוכחות שרוצים אותי.
מכל אחד.
התקשרו היום מהתחנה והיצעו לי להיצטרף להדרכה על מערכת התקשורת החדשה.
ואני התרגשתי כל כך. דמעות הציפו את עיני.
הלכתי לשרותים ושם בכיתי.
על מה?
על זה שרוצים אותי, על זה שבחרו בי, על זה שמעריכים אותי, על זה שצריך כל כך מעט וקצת כדי לתת לי את התושה שאני רצויה ואהובה.
כמו שכתבתי למעלה, פריקית של איסוף הוכחות לאהבה.
וחוץ מזה, עברו 3 ימים שלמים בהם לא בכיתי...הכינרת כבר התרוקנה וצריך למלא שוב...
********************************************
נקודות זוהרות בסוף שבוע של הנאה ושלווה (מסויימות)
שינקין ביום שישי בבוקר...
שנים לא היינו ברחוב הזה. אמרו לנו שכבר לא אותו הדבר, ירד מגדולתו, צפוף ומה לא.
היה כיף. ארוחת בוקר, שיטוט וקניית paradise שעל זה לא ארחיב את הכתיבה... +קריצה...
סרטים:
"כנופיות ניו - יורק" - סרט מהמם, מדהים, מרתק. במשך שלוש שעות רצופות מרתקות יושבים וצופים בשורת שחקנים נהדרת (דניאל דה לואיס פשוט מעולה), שיחזור תקופתי מדהים, תסריט מצויין, בימוי ענק של מרטין סקורסזה ומוסיקה מדהימה.
אחת החוויות הקולנועיות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון.
"החברות הכי טובות שיש" - ג. קיבל DVD במבצע בבלוקבאסטר והביא לי את הסרט הזה. סרט בריטי חמוד, מהנה ומעלה מספר שאלות:
האם הפרשי גילים הינם כרונולוגיים בלבד?
עד כמה לחברות טובות ואפילו הכי טובות מותר להתערב?
חשבתי על זה בזמן הסרט , אני צריכה כבר לצאת אז אכתוב על זה מחר...
******************************
דברנו בטלפון, ומיילים, מיילים, מיילים...כל אחר הצהריים.
ואני מפחדת שזה משהו...
כל השבוע אני לבד, ג. בתרגיל... יראו אותי הרבה בערבים בישרא...
| |
 בלהבין אני טובה...
את מעבירה את היום איכשהו, יוצאת מוקדם יותר לתל אביב לפגישה עם ע. היועץ, מספיקה לריב בדרך עם ג. , נפגשים, צוחקים, על הריב, על איך שפעם היינו מושכים אותו עוד ועוד ועכשיו...עבר, קונים לחם בחנות הלחמים, קפה, נכנסים לפגישה.
מצב רוח לא רע.
מספרים לע. על הריב, צוחקים ביחד....
ואז ע. שואל אותי: מה חשבת כשראית שהוא לא מחכה לך היכן שקבעתם?
"שאי אפשר לסמוך עליו"...
בואו נצא מהעניין הקונקרטי, החיצוני, במה היה היום ואיך זה נפתר וננסה לראות, כמו בחלום, איזה סוג של סמלים הריב הזה מזכיר לנו, הציע ע.
ופנה אלי.
בלי שום הכנה. בלי שום אזהרה מראש...
"את התקופה שהוא היה בשטח, לאו דווקא מקרה אחד, לאורך זמן, ההרגשה הזו, הידיעה הזו..."
ואז נזכרתי.
1 ביולי 1986 , 05.30 בבוקר. אני במקרה אצל ההורים שלי. אמא שלי נכנסת לחדר שלי ואומרת לי: פמה, אבא מת.
לא משנה מה היה אחר כך.
חיפשתי את ג.
הוא היה בתרגיל. בשטח.
לא היו טלפונים ניידים.
אני זוכרת לשאחר זמן מה מצאתי אותו ואמרתי לו שאבא שלי מת. עוד לא יודעים מתי ההלוויה, כנראה מחר.
הוא אמר שיגיע להלוויה. וזהו.
בסדר. הבנתי אותו, בהחלט. הוא היה באמצע תרגיל חטיבתי, והבנתי בהחלט את חשיבותו העניין.
ברור.
היום המשיך איכשהו, אנשים זרמו לבית.
ופתאום ג. הגיע.
התברר שמישהו הודיע למפקדת האוגדה ומפקד האוגדה עצמו נתן לו פקודה לעזוב הכל ולנסוע הביתה.
למחרת, מיד לאחר ההלוויה, הוא חזר לתרגיל...
ואני הבנתי אותו. בהחלט.
הזיכרון הזה, שהחבאתי אותו כל כך חזק כל השנים מאז שטף אותי בזרם והתחלתי לבכות.
דקות ארוכות ישבתי שם בוכה כשכל הגוף רועד לי ולא יכולה להפסיק לבכות.
כשנרגעתי קצת המשכנו לדבר.
ג. סיפר על ההלם שהיה לו כששמע , הוא היה מאוד קשור לאבא שלי והרגיש אובדן נוסף על אובדנם של הוריו. אבל הדרך שלו להתמודד היתה להדחיק ולהמשיך הלאה. לא חשב על העובדה שאולי אני זקוקה לו.
דיברנו על זה שלמעשה ננטשתי באותו יום על ידי שני גברים: אבא שלי ובעלי ואיך זה משפיע והשפיע עלי...
ע. אמר שכדאי לחשוב איך זה משפיע על ההתייחסות שלי לגברים בחיי, אבי, בעלי, בני (ואני חשבתי , גם ד.) , הציפיות שלי מהם...
סיפרתי על ההחלטה שאני לקחתי כשג. התייעץ איתי עם לחזור לצבא שאני לא עומדת בדרכו כי אני לא רוצה שבעוד 20 שנה זה יחזור אלי כבומרנג.
ואצל פמה ההיא, ההחלטה הזו היתה ברזל.
היתה הבנה מוחלטת לעובדה שהיא, ועם הזמן הילדים , באים במקום השני. ואסור היה לערער על ההבנה הזו.
רק לאחר הרבה שנים הבנתי שזה שהסכמתי שיחזור לצבא לא מונע ממני גם לקטר לפעמים...
בלהבין אני טובה.
אני מבינה את כולם.
את בעלי. את הילדים שלי. את החברים והחברות שלי.
אנשים זרים.
את ד.
אני מבינה את הבעיות שלהם, את הקשיים שלהם, את הפחדים שלהם, את הרצונות שלהם.
מבינה. ואז מנסה גם להציל (פוסט מהבלוג הקודם-אין קישור) ולא שואלת שאלות.
בלהבין אני טובה.
ע. העלה רעין שאני הייתי רוצה שיבינו מה קורה ומה אני מרגישה בתוכי, למרות שכלפי חוץ אני מפגישה דברים אחרים, חוזק, כח, ויפעלו לפי איך שאני באמת מרגישה ולא מה שאני מראה...
אמרתי לו שהוא צודק לחלוטין...
הפגישה לא היתה פגישה של הטחת האשמות. אין מה להטיח אשמה על דברים שלפני הרבה שנים. במיוחד שהרבה השתנה מאז. אני לא מבזבזת אנרגיה על העבר.
הרגשתי לאחר הפגישה כאילו עברה עלי שיירה של מכבשים.
נוסעת לכיוון התחנה.
לא מצליחה להפסיק לבכות. משהו שהודחק הרבה מאוד שנים נפתח ללא שום הכנה מוקדמת, והכאב היה גדול.
מגיעה. סוגרת את הדלת מאחורי. הכל נשאר מאחורה. שקט.
12.00 בלילה , נוסעת הביתה, שומעת גלגל"צ, מוסיקה אלטרנטיבית (פמה, את מוסיקה אלטרנטיבית...), נרדמת.
בבוקר קמה מהמיטה עם מועקה כל כך כבדה בלב...
מה קורה לך, ד. כבר בראש שלך, כבר את בלחץ?
לא לא ד. אבא שלי
לא מצליחה להפסיק לבכות. ג. מחבק ואוהב.
וגם עכשיו כשאני כותבת...
יש לי הרגשה שזה יהיה יום קשה...
| |
 לא ביקשתי שמש...?
לא אמרתי שקשה לי החורף הזה ועוד ביום כזה, כשאני מרגישה שאני חלשה...?
לא אמרתי שקשה לי גשם בחוץ וגם בפנים? ושאני צריכה שמש, הרבה שמש, כמו צמח שמתחיל לגדול ולצמוח והוא צריך את האור...
גם את המים , אבל אני צריכה ש מ ש !!!
הברקים והרעמים מזעזעים אותי...
אני מבינה, החקלאים, הכנרת, מאזן המים, הכל אני מבינה...
אבל למה דווקא היום?
צריכה ש מ ש !!!
לא נכנסת ללופ, לא נופלת לבור, סתם מרגישה עצוב כשיודעת שאם לא התקשר עד עכשיו אז לא יהיה היום יותר...
לא מפסיקה לתפקד, לא נשאבת עמוק לכאב החודר, לא יושבת כל הזמן ובוכה (רק קצת עכשיו יורדות הדמעות), לא נכנסת לישרא עד עכשיו, לפעמים מרגישה אפילו טוב, אם לא היום אז מחר, מתי שיהיה, לא משנה...
אבל זה חסר לי, ואני כואבת...
בוכה קצת, כותבת בבלוג (הוואליום הכי טוב).
ונרגעת...מרגישה שיהיה בסדר...
אבל אני צריכה ש מ ש !!!
| |
עוד משהו...
היום אני כותבת הרבה, סימן מובהק למצב ריגשי מסויים...
ישנם עוד שני דברים שרציתי לכתוב עליהם, וכמו ש stm כתבה לי פעם , לנסות ולראות מה הדברים שעושים לי טוב, המלצה שאני מנסה ושמחה ליישם בכל פעם שאני יכולה (כי לעיתים אני כל כך למטה שאני לא מסוגלת לראות אפילו קרן שמש אחת...).
אתמול בערב הייתי סקסית.
הייתי האישה הכי סקסית בחדר. הרגשתי האישה הכי סקסית בחדר.
לא הייתי המבוגרת ביותר, ולא הצעירה ביותר.
אבל הרגשתי הכי סקסית. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, עם מה שלבשתי, עם העובדה סריג עם צווארון נופל וראו לי את הכתפיה של החזיה.
ואני חשבתי פעם, לפני הכל, שאני מרגישה טוב עם עצמי...
אני לא ידעתי מה זה להרגיש טוב עם עצמך.
היום אני יודעת... . ומרשה לעצמי.
אתמול לאחר הרבה זמן יכולתי להכנס שוב לספר שאני קוראת, לקריאה העמוקה הזו ששום דבר אחר לא קיים, שלא רוצים להפסיק עד המילה האחרונה...
הסערה שהייתה בתוכי בזמן האחרון כנראה מנעה זאת ממני , ואתמול הצלחתי לחזור אליה.
קוראת את ה"אניגמה" , הספר הבדיוני(מחכה לי גם הספר הדוקומנטרי), נכנסת לאווירה של החורף האנגלי הקר והיבש שמתאים כל כך לאווירת חוסר האונים והמתח שהספר , הרצון לפתור את שתי התעלומות, זו של האניגמה עצמה וזו של הגיבור, משוטטת עם הספר בבלצ'לי פארק, נזכרת בהרפתקה שלי בבלצ'לי פארק...
כל כך נהנתי. הייתי צריכה להפסיק רק בגלל הארוע שלך הערב.
אני מתכננת היום לסיים את הספר. מובן שבתנאי שלא אכנס לישרא עם כל החום שאני מקבלת שם... .
**********************
ליה החליטה לעזוב. זה עורר תגובות רבות .
קראתי את הסיבות שלה. הבנתי אותה לחלוטין.
אם במקום הזה היא כבר לא יכולה כרגע, להיות עצמה, שמה לעצמה בלמים, הכתיבה אינה משמשת פורקן או כל מה ששימשה לה קודם, אז אין טעם.
לפחות עבורי.
******************************
הרגשת הדיכדוך קצת חלפה לה. מדוע?
פשוט מאוד. היה תסריט, החלטתי לבדוק אם הוא בשל לסרט או להעיף אותו לפח...
אחר הצהריים הרמתי טלפון לבית החולים, ד. עמד להשתחרר, חיכה רק למכתב השחרור...
הא, איזו אנחת רווחה יצאה ממני...
התסריט נזרק לפח (הוא לא טוב, ולא רוצה אפילו דבר עליו...).
הולכת אחרי העבודה לקנות לי בגדי ספורט חדשים. הישנים שהיו גדולים עלי עוד כשהייתי שמנה עכשיו ניראים כמו אוהל ענק של צה"ל...
הגיע הזמן להיות חתיכה גם בספורט....
ומחר יהיה יום חדש, אמרה סקרלט אוהרה...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
