אלו הקולות שישמע מי שיעמוד קרוב לידי...

משהו תוסס...

בועיות מתפוצצות בתוכי...

שיהיה לך יום של שלווה איחלה לי חברה הבוקר...

שלווה?

עם הבועות התוססות האלה?

שמשייטות להן בתוך עורקיי, עוברות בנימים ובוורידים, אוספות אליהן זרמי אדרנלין שמחפש לו דרך ומקום לצאת אבל נאלץ להשאר עם הבועיות התוססות הללו...

מתח פנימי...

חוסר שקט...

בגלל הפגישה היום עם ע. היועץ?

בגלל שאתמול היה יום קר ואפור והיום לא נראה מבטיח יותר?

בגלל שאני מרגישה צורך לרקוע ברגלי כמו ילדה קטנה שאומרת: "עכשיו, רוצה עכשיו, ומיד" את מה שהיה לנו עד לא מזמן...?

בגלל שאין לך סבלנות לחכות?

בגלל שאין לי היום כוח רצון להבין?

בגלל שאני היום חלשה ונידפת כעלה ברוח הסערה שבחוץ , וצריכה חיזוקים ואישורים חיצוניים לדברים שחשבתי שאני כבר לא נזקקת להם?

בגלל שאני כועסת על עצמי שאני מרגישה כך?

צסססססססססססס...

תוססות הבועיות שבתוכי...

מפיצות את חוסר המנוחה הזה שמשאיר אותי מתוחה כמו קפיץ ...

צסססס...

מרגישה אותן מטיילות בגופי, בטעמים של תפוז, קולה, לימון ושוקטה...

ואני, אני בכלל לא שותה משקאות תוססים...

אני אדם של מיץ אשכוליות אדומות...

זה השם שרציתי שיקראו לי ...

תחילת גיל העשרה...

זה היה לאחר תקופת ה"ענתיוֹת" וה"שׂרוֹת" ששטפו את בית הספר היסודי בו למדתי...

רציתי להיות כמו כולן, הכי כמו כולן, ומצד שני, רציתי שם מיוחד, ישראלי, משהו קסום, מסתורי...רצוי ...אהוב...

לא רציתי את שמי, הארוך ומסורבל, כפי שנראה לי באותה התקופה...

הפוסט של darling על הזהות הביא אותי למחשבות...

מי רציתי להיות, ולמה?

הרבה מאוד שנים רציתי להיות מישהי אחרת, מכל מיני סיבות, רק לא אני...

ביסודי רציתי להיות אורלי.

היא היתה קטנה, נמוכה, קומפקטית...

אני הייתי הילדה הגבוהה בכיתה. כל הבנים הגיעו לי למותניים...והיא, היא היתה המודל הכי נשי שיכולתי לחשוב עליו באותה התקופה...

ורציתי להיות גם ענתי...

היא היתה שחומה, ואני הייתי לבנה , היא היתה קוּלית ואני נבוכה וביישנית תמידית, הציונים שלה היו טובים ותמיד היתה לי תחושה שלימודים הם משהו שהיא עוברת אותו בקלילות, והיא, למרות כל המעלות הללו, היתה מאוד נחמדה וגם חברה שלי...

וכמובן, כל הבנים חיזרו אחריה...

במהלך השנים שלאחר מכן היו פה ושם כנראה עוד בנות שרציתי להיות כמותן אבל עם הזמן אני זוכרת יותר שהתמקדתי בכשרונות/כישורים שהייתי רוצה שיהיו בי, ולאו דווקא להיות מישהי אחרת...

רציתי לשחק עם המספרים והנוסחאות במתמטיקה בקלילות , רציתי לדעת שפות זרות כהרף עין, רציתי זיכרון צילומי כדי שאוכל לקרוא את חומר הלימודים בלי מאמץ גדול מדי, רציתי להיות בעלת כישורים אומנותיים/יצירתיים, רציתי לא להיות כל כך רגשנית ורגישה, רציתי שירצו ויאהבו אותי...רציתי...

גם הניקים שבחרתי לעצמי כאן ובכלל הם בעלי משמעות ורצון, חבוי אולי, להיות מישהי אחרת, לקבל תכונות שאין בי...

דלן ופמה הן נשים חזקות, חכמות, מנהיגות, יפות, אהובות, רצויות, ובמידה לא קטנה, נערצות...

בסופו של דבר כנראה שרציתי כל כך הרבה דברים שאין בי עד שאולי לא רציתי אותי...

בתהליך הכתיבה כאן בבלוג , חשבתי לעצמי לא פעם אם אני יכולה להיות דמות אחרת , אולי דמות שהייתי רוצה להיות, ולכתוב כמוה, פיקטיבי לגמרי...בכל פעם שזה עלה, ופעם אחת גם ניסיתי (ללא הצלחה), הרגשתי בתוכי שאין לי שום רצון לעשות את זה באמת, ואם כך , הרי הנימה המזייפת של הכתיבה הזאת, תהייה חזקה וצורמת עד כדי צריחה...

אבל...

הרשאתי לעצמי לנסות ולכתוב אחרת במקום אחר...לא כדמות אחרת, אלא סגנון כתיבה אחר, ומכיוון שאני כותבת שם , כמו כאן, דברים שבאים מתוך המקום הכי עמוק בתוכי, הכתיבה היא אמיתית , כנה ומרעננת...

את ענתי (כן, עד היום היא ענתי... ) אני פוגשת אחת לכמה שנים, עומדות ומדברות כאילו נפרדנו אתמול...היא נישאה לאהוב נעוריה (מוכר...) ועובדת באותה עבודה מאז השחרור מהצבא...

וסיוון?

סיוון נישארה בתוכי הרבה שנים, אבל לאחר שהתגלמה בדמותה של בת השכנים הקטנה ומכשפתית, היא נעלמה ממני לתמיד...

ואני?

אני פמה, אני דלן אבל הכי הכי אני ...

וההכרות שלי איתה, והרצון שלי להיות... זאת המתנה הגדולה ביותר שיכולתי להעניק לעצמי...

מה יש בשיר הזה, שכל פעם שאני שומעת אותו, ולא משנה היכן ובאיזה מצב, אני מתחילה לשיר אותו, מכירה כמעט בעל פה את המילים, משהו בתוכי מתחיל לחייך, והרגליים באופן אוטומטי זזות...?

מה יש במנגינה, בביצוע, במילים, בהרמוניה שכמעט שלושים שנה לאחר שנכתב עדיין נשמע כל כך נכון, כל כך במקום וכל כך כייפי...

משהו בשיר הזה ספיציפי זורק אותי אחורנית, לשנים של העשרה, לגיל 16 שכל כך שנאתי אותו, שתעבתי אותו וחיכיתי לסיומו בכיליון עיניים...

מה יש בשיר הזה, ובשירים אחרים של להקת ABBA, אבל מבחינתי, בשיר הזה שנושא אותי רחוק כל כך...?

לפני מספר שנים הייתי בלונדון, לא זוכרת בדיוק מתי (נו, לא באמת מפליא מרוב הפעמים שהייתי שם...) ובין ההצגות שהלכנו לראות כדרכנו בקודש, היה מחזמר שרק החל לרוץ, סיום הצגות ההרצה, יום לפני הצגת הבכורה.

לא שמענו עליו שום דבר מסויים אבל הנושא היה מבטיח.

כמעט 40 פאונד לכרטיס (שחיטה, פשוט שחיטה), אי אפשר להכניס סיכה לאולם,  שתי שורות לפני הסוף ביציע, משם הכל נראה קטנטן , השחקנים נראו כמו נמלים שמתרוצצות בתפאורה די פשטנית, סיפור קלוש שכל מטרתו לחבר בין השירים...

מאחרינו ישבו שתי נשים בריטיות במיטב שנותיהן שלא הפסיקו לצרוח ולשיר כל ההצגה כאילו הן חיות את השירים כל פעם מחדש...

בהפסקה התגלו באולם, שני חברי הלהקה, הגברים, שהיו שותפים בכתיבת המחזמר...האולם יצא מגידרו מרוב הסטריה...

חברה שלי אמרה שהכל שטויות...

אני אמרתי לה שזה הולך להיות להיט ענק בממדי טירוף...

MAMA MIA המחזמר שבנוי על השירים של להקת ABBA...

לכו תנסו היום להשיג כרטיסים...

אולי הם מחזירים לנו את נעורינו, לפחות לכמה דקות...

אולי הם פשוט ידעו לכתוב היטב...

ואולי היה להם את אותו מגע הזהב שיש למוסיקה שנשארת לאורך שנים, דורות ואפילו יותר מכך...

There will be no comeback of ABBA אמר היום ביורן שהתראיין בתוכנית Top of the pops שהוקדשה לשירים שלהם, בביביסי פריים...

אין צורך, מה שנשאר , זה הקסם...

לפחות עבורי...

You can dance, you can jive, having the time of your life
See that girl, watch that scene, dig in the dancing queen.

אבל מתחילה להיות כמעט משוכנעת שמצב הרוח הירוד שלי שהיה אתמול, ביום שני, והיה במידה מסויימת גם ביום שני שעבר, קשור לעצם הפגישות שלנו אצל ע.

הידיעה שלי שעכשיו אנחנו בודקים דברים במישור, רובד אחר לגמרי מהרובד שעבדנו עליו עד עכשיו...

והידיעה הזאת, התחושה הפנימית , היא זאת שהביאה אותי , לפני כמעט חודשיים לומר להם שאני רוצה להפסיק את הפגישות הללו, את הייעוץ, כי מבחינתי, מיציתי את העניין...

וכך באמת היה. הרגשתי שמיציתי, שאין משהו נוסף שהייעוץ הזה יכול לתת לי...

אבל זה היה על פני השטח...עמוק מתחתיו היו התחושות החדשות שלי, המחשבות, הרצונות...ההבנה שמשהו עמוק מאוד ובסיסי מאוד משתנה אצלי וכנראה ללא קשר למישהו/משהו חיצוני...

ואולי פחדתי שזה יעלה למעלה ונצטרך לבחון את זה, ואולי יעלו דברים נוספים שאני לא בטוחה שאני רוצה לדבר עליהם...

וכך התחלנו לדבר על הסיום, לבחון אותו מהיכן בא הצורך שלי ומתוך כך עלו  לדיון נקודות שונות שדוברו באופן תאורטי/פילוסופי כגון: האם נישואים עצמם, נותנים בטחון שהם לתמיד...האם המחוייבות עצמה היא לכל החיים...האם אפשר להתחייב כך ...

ואז , באופן לא מתוכנן  ובגלל נסיעות לחו"ל של המשתתפים, נוצרה הפסקה של חודש בפגישות, ולי היא היתה טובה מאוד...הן לא היו לי חסרות אבל מעת לעת חשבתי עליהן, ועל המקום המוגן יחסית שהן נותנות לי...

ששם, במקום הנייטרלי, עם ההכוונה הכל כך רגישה ומדוייקת של ע. היועץ, יוכלו לעלות דברים מפחידים, כואבים, ואולי אפילו ששוברים את הכלים, ולא למוטט אותנו...

וכשנפגשנו מחדש לפני שבוע, לאחר הפסקה של חודש, אמרתי שמבחינתי, אפשר להמשיך, רק לא ידענו בדיוק לאיזה כיוון אנחנו ממשיכים, לאיזה כיוון אנחנו לוקחים את השיחות שלנו שם...

בפגישה אתמול זה הובהר באופן ברור לחלוטין...

ואצלנו כאילו שקטו המים היום...

כאילו ירדה מין שלווה ביננו...

מתחבקים יותר, מתנשקים, המילים שלנו נשמעות אחרת...

כאילו הוצאת הדברים הללו, השדים שבתוכנו לאור השמש העזה, ההסתכלות עליהם בלי לעצום את העיניים, גרם להם להתכווץ מעט, להיות פחות מאיימים, פחות משתקים...

ואני, שהייתי חסרת סבלנות, עצבנית וקצרת רוח אל ג. בשבועות האחרונים, נמלאתי פתאום מין רכות כזאת אליו...לא משהו שבא מתוך רחמים חלילה, אלא מתוך ההבנה וההרגשה של הכאב שלו שנשקף באופן כל כך חזק ובולט מעיניו אתמול...

וממשיכים ללכת...

צעד אחר צעד, לאט ובזהירות, תוך בחינה בלתי פוסקת של השביל בו אנחנו פוסעים...

בו אני פוסעת...

כשנרצה להזכר מתי הכל החל נזכור את היום הזה...את הפגישה הזאת אצל ע.

שהגעתי אליה לאחר יום של מצב רוח די ירוד, עם מועקה שמסתובבת לה בחזה, בלי סיבה הגיונית (סצינה מסרט ערב קודם לא נחשבת לסיבה ממש הגיונית)...

והיה state of mind  של שנינו שנבנה כנראה עוד מהפגישה של השבוע השעבר, והנסיעה שלי לבדי לצימר בצפון, והדברים שזה העלה אצל ג. בעלי, תחושות וחרדות שיכול להוציא אותן רק במקום הנייטרלי הזה , אצל ע.

והיום דברים שלא העלאתי על דעתי שיעלו, בוודאי לא כרגע, עלו וצפו למעלה, נפרסו על השולחן, כבר לא מוסתרים, לא מודחקים עמוק בפנים...פתוחים, נגועים, מדוברים...

והיה קשה...והיה בכי רב, עמוק , כזה שמטלטל אותי דקות ארוכות ללא אפשרות להוציא מילה מהפה...

והרגשתי כאילו עבר מכבש...

אבל היה פתאום גם קצת יותר קל על הלב...

והיה רצון גדול לחבק אותו, ולומר לו שלא משנה מה יאמר בעתיד, ומה יעשה באותו עתיד, הוא מאד מאוד חשוב לי...

וגם אמרתי לו את זה...

אולי פעם כשנבחן את הדברים מתחילתם , נאמר שהיום החל משהו אחר...

במסע שאני נמצאת אל ובתוך עצמי...אני חושבת שהגעתי לצומת דרכים משמעותית...

משפט שמתנגן בתוכי מהבוקר , לאחר שעשיתי משהו שחיכה בתוכי כבר מספר ימים...

הם מרתקים כי אני מרגישה שבכל מקום בו נסגרת לי דלת, נפתחת לי אחת חדשה...

הם מרתקים כי אני מרגישה שאני לא הולכת בקו ישר אלא במסלול מפותל ומרובה עיקולים ומאחורי כל עיקול ישנו משהו חדש, מפתיע, מעניין ולרוב גם מרגש...

הם מרתקים כי למדתי להינות מהעוצמות הגדולות שבהן אני חשה את התחושות והרגשות שבי, למדתי לא לחשוש מהן ולדעת שאפילו בעצב יש משהו מן ההבטחה...

הם מרתקים כי למדתי שהכל עובר בי, משאיר חותם וממשיך הלאה...הבסיס קבוע, אבל הרגשות באים והולכים, וחוסר הקביעות הזאת, שפעם יכול היה להקפיא את דמי בעורקי מאימה , היום משמח אותי...כמו חוסר קביעותם של דברים אחרים בחיי, ואני, שתמיד נזקקתי לידיעה שמה שהיה , הוא שהווה וגם יהיה, יכולה למצוא באותו חוסר קביעות, כולל זה של אנשים שהופכים לחשובים מאוד בחיי, ריגוש ועניין וגם סוג של ציפיה מרגשת...

החיים מרתקים אותי כי אני יכולה להיות, סוף סוף, קשובה לעצמי, לרגשות שבי, לתחושות הבטן ולהרשות לעצמי לנהוג לפיהם בלי לחשוש שאפגע או אפגע באנשים אחרים קרובים יותר או פחות...

הם מרתקים כי למדתי שלעיתים אני חלשה מאוד אבל שהחולשה הזאת אינה משהו מפחיד שעוצר אותי מלהתקדם ומונע ממני להתפתח, אלא שברגע שאני חופשת אותה לאור השמש הבהיר ביותר, היא הופכת למשהו חזק, שנותן בי כוח...

החיים הם דבר מרתק כי החלטתי שכך יהיו, ולמדתי לשתות אותם בלגימות גדולות...

(ולמרות כל זאת, עמוק עמוק בתוכי, עדיין מסתובב לו אותו שד עלום פנים ובעל קול חורק שאומר לי שיבוא יום, וכל זה , יעלם...)

רציתי לקנות לי אבן לפינת המחשב החדשה שלי...פינה קטנה, שהיא רק שלי, עם המגע שלי,  הריחות, החפצים...

רציתי לקנות לי אבן כזאת, שאומרים שאם מאמינים בה, היא מקרינה עליך את הדברים שאת רוצה בהם...

עמדתי בחנות מול ארון האבנים והסתכלתי עליהן...

בחרו לפי האינטואיציה אמר השלט שמעליהם...

לקחתי אחת. ועוד אחת. ועוד אחת...

מה זה? וזה? וזאת, מה היא אומרת? שאלתי את האיש...

ולקחתי עוד אחת...ולא התאפקתי והרמתי את האחרונה...

התברר שכל האבנים שלקחתי עוסקות בתקשורת ביני ובין הסביבה, וביני לבין עצמי, בבטחון עצמי, רגיעה, והאבן האחרונה, ירוקה עמוקה עם הרבה פסים דקיקים שחורים, אמורה להגן על בריאותי...

ואז , תוך כדי שיחה, לקח האיש שבחנות את יד ימין שלי הסתכל עליה ואמר לי דברים...

חייכתי...

וחייכתי גם כשביקש שאכתוב לו על דף נייר כמה שורות ואחתום את חתימתי, והוסיף ואמר לי דברים גם על כתב ידי...

מעניין לשמוע דברים שנאמרים עליך  ממקומות אחרים ולא צפויים לחלוטין...

והשבת הזאת היתה חייכנית ועם הרבה צחוק גם בביקור אצל אחותי, למפגש החמין השנתי (כן, יש לנו מסורות משונות יש לומר...).

והיא המשיכה בחיוך מסויים בלי אותה מועקה שאופפת אותי לרוב לקראת סופה, כשהסיבה לכך, ברורה לי לחלוטין...

והאבנים? התברר לי שאין לשים אותן כלל ליד המחשב  כפי שתכננתי, כי מכשירים חשמליים שואבים מהם אנרגיות או מעבירים אליהם אנרגיות שליליות או משהו כזה ולא נראה לי שכדאי להסתכן כך עם כוחות עליוניים....

היה רגע אחד, נקודת זמן אחת שבה פתאום הרגשתי שחיוך גדול מרוח על פני ואיזה שדון קטן מקפץ לו בתוכי... לבדי לגמרי בכביש ההולך ומחשיך , עטוף בעננים ובערפילים, בין חורפיש לבירנית, ללא שום מכונית נוספת באיזור, שומעת קולות מתחלפים בתחנות הרדיו המקומיות ונמצאת כאילו מחוץ לזמן ולמקום...

כך בדיוק דמיינתי לי את זה...

הנסיעה היתה חלק חשוב ובלתי נפרד מההרפתקאה הזאת...רציתי מקום רחוק, הרים גבוהים ונישאים ויערות עבותים...המקומות שמופיעים במחוזות כיסופי ורציתי לנהוג לבדי בכבישים הארוכים והריקים...מזג האוויר הסגרירי היה רק הדובדבן שבקצפת החלום...

ובין לבין, נסעתי בבוקר בכביש 6 שעם כל הסתייגותי העקרונית אליו, יש בו תועלת מרובה ביום פקוק כמו שהיה ביום רביעי, תעיתי ארוכות באזורי התעשיה של נעיר נתניה, בחיפושי אחרי חנות הדגל של "טיב טעם", אכלתי עם אחותי ארוחת צהריים מאוחרת משהו בכרמיאל ונכנסתי אט אט ל mood  של הלבד עם עצמי...

נסיונות לשמוע רדיו בדרכי הצפון מזמנים הזדמנות לשמוע תחנות עלומות בשפות שונות: עברית, ערבית, צרפתית ולעיתים אף יוונית, עולות  ושולחות מילים ושירים שנמוגים באוויר בבת אחת כשחוצים גיא או עולים להר נוסף...

תחושה סוריאליסטית של מקום אחר לגמרי שלא מוכר ואולי אף נמצא בחלומותי התת מודעים...

הבקתה קיבלה את פני עם אח מוסקת וקולות המקהלה של "מיסה קריאולה" הארגנטינית שהשתלבה באופן מושלם עם כל מה שהיה שם מסביב...

אפילו לא טרחתי לפתוח טלווזיה...את ה"מיסה קריאולה" החליף דיסק של coldplay והספר "האלכימאי" שהחלטתי לקרוא אותו מחדש, העביר לי את הערב, בדיוק כמו שרציתי...

עם עצמי...

ובלילה, חלמתי על אילת דווקא, ולאחר חודשים ארוכים מאוד , הצלחתי להתעורר בבוקר, כשהחלום עדיין בזכרוני...

הבוקר, הבקור הגשים את הפנטזיה במלואה עם הנוף ההררי, והחורש שנשקף מחלון הבקתה...

כשאני בצפון , משום מה, כל כיוון שאליו נפתח החלון הוא צפון...רק לאחר שיטוט ביישוב ומסירת נ.צ. מדוייקים יותר יכול היה ג. בעלי, שמבין קצת יותר ממני בכיווני בכלל ובאיזור הצפון בכלל לכוון אותי לאיזה כיוון צופים החלונות בבקתה שלי (דרום מזרח )...לא נורא, ניחם אותי, גם בקורס מכיו"ת לא היית טובה בניווטים וכיוונים...(מה שנכון...).

לא היתה לי מטרה מסויימת, מובנית וסדורה למטרת הנסיעה שלי, לבדי...ידעתי כבר זמן רב שאני צריכה להיות קצת עם עצמי , לבד, במקום אחר...אולי לחשוב, אולי רק ללמוד מחדש להינות מהחברה שלי עם עצמי...רק לקראת היציאה שלי , בצהריים, כשסיימתי לקרוא את "האלכימאי", התבררה לי באופן חד והכי ברור שיכול להיות, הסיבה  לצורך העמוק שלי לבוא ולהיות כאן...לבדי עם עצמי, ומה היתה תכליתו של המסע , ההרפתקאה הקצרה הזו עבורי, היום...(בפוסט נפרד).

הדיסק האקוסטי של בון ג'ובי בדיוק סיים לנגן, וישבתי לי בשקט שאפף את הבקתה, מופרע רק ע"י טיפות הגשם שתופפו עליה , יושבת מול החלון ומסתכלת על קימורי ההרים עטופי הערפילים, החורש והגשם...

מתיישבת לי על השטיח מול האח, פותחת את דלתו ומסיפה עצים, למרות שעוד מעט כבר עוזבת, מפוררת את הגחלים כדי לתת אפשרות לחמצן לעבור בינהם ולהבעיר את הגזעים החדשים שעדיין לחים מעט...מסתכלת על הגחלים האדומות/כתומות/ שחורות, רואה איך הן מתאמצות להפיח בעצמן רוח חיים , איך האור נע בתוכן כמו נשימה של אנשים, חזקה ונחלשת חליפות...ולפתע ניצת זיק ואש אופפת את הגזעים החדשים שבתנור

והגשם בחוץ ממשיך לרדת...

ואת הדרך חזרה הביתה, את הנסיעה אליו שלא יצאה לפועל בסופו של דבר, נסעתי בדרכים שכבר מוכרות לי כידידים וותיקים, כשאת פנים המכונית אופף ריח לחם מרוקאי טרי שנקנה במאפייה במושב חוסן, ומתערבל בריח נרות ריחניים שנקנו במושב אלון הגליל...

סיום מושלם למשהו שרק החל...

והפוסט הזה נכתב בחלקת אלוהים הקטנה החדשה שלי, פינת המחשב שהיא רק שלי, עם המגע שלי, המוסיקה והפרטיות...

שבת שלום שתהייה לכולם, חברים יקרים...

(תיבת הדוא"ל שלי היתה  מלאה לחלוטין מאתמול בערב, ולכן מיילים שנשלחו אלי מאז, אבדו כנראה בתהום הנשייה של הדואר האלקטרוני...)

היה הכי נכון והכי במקום שיכול להיות...

עקב טיפול במערכת המחשבים הביתית אני חשוכת מחשב/ אינטרנט עד מחר בצהריים.

הסיפור המלא בהמשך...

(הפוסט הועלה בעזרתה האדיבה מאד של מלכה לב אדום)

עצם היציאה למקום שונה, באופן שונה, בזמן שונה עושה את זה להרפתקאה...

עצם המוכנות שלי שכל דבר יקרה לי, מעצים את התחושה...

הדברים כמעט כולם מאורגנים, נשאר להכניס את כלי הרחצה למזוודה הקטנה, שמלאה יותר בספרים מאשר בבגדים, עוד בדיקה פה ושם, ויוצאת לדרך...

לפני כן, הייתי חייבת לעצמי , ללבן איתו מספר דברים, תחושות שלי, שהציקו והפריעו לי וידעתי, שאם אשתוק ואחזיק אותם בתוכי, יכולתי כבר לבטל את כל הנסיעה הזאת, כי דקה של שקט ורגיעה פנימית לא הייתי מקבלת בה...

אז אמרתי לו בלי להסתיר, ובלי כחל ושרק ובלי ללכת מסביב...אמרתי את הקושי, אמרתי את הרגש, לא פחדתי לומר, לא פחדתי לשאול שאלות נוקבות וברורות שנדרשו עליהן תשובות ברורות...

לא פחדתי מהתשובות.

לא פחדתי שיבהל, לא פחדתי שילך...

היתה שיחה טובה...

ומהאומץ של עצמי יצאתי רועדת...מהתרגשות...

זהו.

i'm on my way...

חוויות, תובנות ושאר דברים יכתבו גם יכתבו...

עד מחר...