בסך הכל היא ילדה (כן, בגיל הזה, היא ילדה!) מתוקה.

אמנם כמו על ספידים אבל נחמדה.

הדר. המדריכה בחוג העיצוב של יום שני בערב.

אולי כי היא שיקרה לי כשהבטיחה לי שהעבודה על המדרגה תהייה רק 10 דקות חימום קליל ובסופו של דבר היתה כמעט כל השיעור?

אולי כי שוב נוכחתי בחוסר הקואורדינציה שלי , שלא מסוגל לחבר יותר ממקסימום שתי תנועות בעת ובעונה אחת, וכשהמדריכה מריצה תרגיל של 4 ו 5 תנועות אני מקרטעת באיבוד עיצות מוחלט?

אולי כי חשוב לי להוציא את המקסימום מעצמי בשיעורים הללו והפעם, בגלל חוסר היכולת שלי להשתמש במכשיר המרכזי (המדרגה = בעיות ברכיים) , כאילו לא עשיתי דבר כל השיעור ובזבזתי את זמני?

ואולי, כי התרגילים שהיא עשתה וגם המוסיקה שהיתה שם, לאורך השיעור כולו, הזכירו לי את השיעורים בחוג האירובי לפני שנתיים, כשהמדריכה היתה מעבירה תרגילים ואני , עושה אותם אוטומטית רק חשה את הכמיהה הכואבת לד. חופרת בכל גופי...

אני לא אבוא יותר לשיעור של הדר מלאת המרץ והאנרגיות , כי עוד שיעור אחד אצלה  ואני אעבור לכיסא גלגלים.

ואני לא אבוא, כי ישנם דברים, שאפילו ממרחק הזמן והמקום הכל כך אחר שאני נמצאת בו, אין לי חשק להזכר בהם...

בתחילת החודש הייתי נטועה, עמוק ויציב, בתוך החור השחור של עולם ה"אין".

יש בו משהו מתעתע בעולם הזה.

אולי קשה להאמין, אבל יש בו הבטחה,  ומתוך הרצון שלנו להאמין באותה הבטחה,  הוא שואב אליו כמו חור שחור ששואב אליו עצמים במהירות ובאופן כה מושלם, עד כי עובר זמן מה עד שהנשאב מבין כי הגיע למקום בו ישנו רִיק גדול ועצום.

בהחלטה פתאומית, שהיום אני יודעת שנבנתה בתת מודע שבי לאורך זמן, החלטתי שאני לא מוכנה לחיות יותר לאורה הקלוש של ההבטחה ולהאזין למתיקות שירתה כמו שירת הסירנות ששרו לאודיסאוס ואנשיו לפני הגיעם אל החידלון, מצאתי את הכוח בתוכי ובאיבחה אחת ניתקתי את הכבלים שהחזיקו אותי שם.

ומאז, למרות שהתווסף לי מצב של  "אין" עבודה, אני מרגישה , בכל יום יותר ויותר, את המשמעות של המעבר לחיות בעולם ה"יש".

בעולם הזה אין הבטחות.

יש ממשות.

יש שמחה.

יש עצב.

יש כאב.

יש הנאה.

יש כיעור.

יש יופי.

יש אהבה.

יש חיים.

צריך רק לפקוח עיניים ולהיות מוכנים

לאחוז

בהם.

"אין לך נסיון.

את לא יכולה להבין אותי".

קָטָע, באודו באיבו ובביטול מסויים, א. הצעיר שחוֹוה, נפשית וגופנית את יסורי הפרידה שלו מאהובתו ,נסיון שלו עצמו לשוחח איתי  על מה שעובר תוך כדי.

ואני, שגלי המערבולת מתחילים להרגע בתוכי, וירידת מפלס האדרנלין בגופי ששטף אותי לאורך כל היום, מביא אותי לידי עייפות

מקהת חושים, מחייכת בשארית כוחותי, מנסה לומר לו משהו, אבל

שותקת...

(פמה, שפוסט שלישי באותו יום מראה על state of mind  מסוג מסויים מאוד...)

התברר לי שאני נשארת בעבודה עד אמצע פברואר.

עקב  טעות של הביג בוס, שחשב שמגיעה לי התראה של שבועיים בלבד,  והבוקר (לאחר שחתם על מכתב ההמלצה המפואר שלי) עידכנתי אותו שמגיע לי חודש.

ומכיוון שהביג בוס לא משלם על אי עבודה, אני (וגם המזכירה השניה) נשארת כאן עוד זמן מה, כשבעצם זה לא באמת מפריע לי ונותן לי עוד מספר ימים להערך לסיום הסופי.

ובכלל, יש לי תחושה של נקיון פנימי, של השארת דברים מהעבר מאחורי, אפילו אם התהליך מלווה בכאב ודמעות, אבל מאפשר לי לשים אותם באמת בצד, תוך יכולת אמיתית להתפנות לדברים שהחיים יביאו לפתחי...

ולמרות ענני האובך שבחוץ, יום ראשון הזה, יפה לי...

הוא התקשר אלי בחלומי (הפעם היחידה שחלמתי עליו אי פעם)

והיה קר וקשה ומר

הטיח בי את

כישלוני,

הטיח בי את

עיוורוני...

אטם את אוזניו למילים שניסיתי לומר

לו

ונשארתי עם הדממה

שזרמה מתוך השפופרת,

ועם הלבד

שאפף אותי גם כשהייתי יחד

איתו...

זאת שבת שונה

אחרת.

ללא התחושה הרגילה

שפתאום החיים

מתקפלים מתוכך

לתוך עייפות בלתי נגמרת...

זאת שבת שונה.

אחרת.

ואני נעה בתוכה במין מעגל

משתלב של רוגע אנרגטי,

וחלק ממני, כמו עומד מהצד

מביט

ומנסה להבין,

מה זה פתאום

קורה

לי.

בסתר ליבי, רציתי משהו קטן.

ארופאי.

פינטזתי על הקרואסון של "לחמים" שמוכתר, שוב ושוב , כקרואסון הטוב בתל אביב (ומכאן שגם הטוב שבארץ ) וקפה קפוצ'ינו גדול לידו.

כך, פשוט ואלגנטי, ליד שולחן על המדרכה, ולדמות כאילו בפאריס היינו.

וכנראה שמשהו בתוכי השתחרר ולמד לזַמֶן לעצמו את הדברים, כי מצאנו את עצמנו  בדיוק שם, ב"לחמים", ישובים ליד שולחן מתחת לפרגולה שמצלה מהשמש הקופחת של סופו של בוקר שישי,שותים על קפוצ'ינו גדול ובריוש למרות שהתוכנית המקורית היתה לשבת ב"מנטה ריי" אל מול הים...

ישנם דברים שכנראה לא אמורים להיות.

ודברים אחרים שיחכו בסבלנות ושלווה עד שזמנם יגיע...

והקרואסון האגדי ?

בדיוק נגמר להם  כשהזמנתי אותו...

מעבר לכביש, ברחבת הסינמטק היו בירה ומוסיקה אירית.

מוסיקה אירית אני אוהבת במשוּרה.

קצר ומהיר.

לפעמים נופלים על סשנים ארוכים  ובלתי נגמרים כשיללתה הנוגה (אך המטפסת על העצבים) של חמת החלילים  משתלבת עם הכינור ושאר כלי הנגינה.

בדומה לשירי עם רומניים (גם שם הכינור דומננטי להפליא), שכפי שגילינו בביקורנו האחרון בארץ הממליגה, דומים מאוד לשיריה של אום כולתום האגדית: יודעים מתי הם מתחילים, וכשמתעוררים מהעלפון שעתיים אחר כך, הזמרת האנרגטית והכריזמטית נמצאת עדיין בסוף הבית הראשון בלבד...

וכך , בילינו זמן קצר בלבד בפסטיבל ארץ עלֶה התלתן הירוק והלפרקונים , מסתובבים בין אנשים שאין להם בעיה לשתות חצי ליטר בירה בצהרי היום ומאזינים בחצי אוזן לנסיונות הלהקה שעל  הבמה להגיע לקצב באופן אחיד וביחד...

ומשם נסענו למוסקבה (טיב טעם) להצטייד לארוחת הצהריים של שבת...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של חלומות על מחוזות רחוקים שלעיתים נמצאים ממש מתחת לאפינו...

מאחורי המתחם בו שכן הבניין שלנו היו החולות.

שם שכלל בתוכו עבורי, בגיל הילדות, את מגוון הפחדים שאיתם אנחנו הולכים כמעט מהלידה.

הפחד מהבלתי ידוע.

הלא נודע.

איבוד הדרך.

רוֹע.

החולות הפרידו בין עיר ילדותי לעיר השכנה.

אף אחד לא הסתובב שם וסיפורים מצמררי שיער הסתובבו בין הילדים על כל מיני אנשים "רעים" (שם כולל לכל הפחד שבעולם)  שמסתובבים שם ואולי גם חוטפים ילדים ולוקחים אותם לארץ רחוקה.

לעיתים הייתי עומדת על קצות אצבעותי במטבח ומציצה מהחלון הגבוה  אל פס החולות הזהוב שנצץ במרחק ומפחדת מהמחשבות שהיו עולות בי.

רק פעם בשנה היינו אנו, הילדים, הופכים לשליטי החולות. 

בל'"ג בעומר.

המקום היה נמלא  נקודות נקודות של אש גדולה, כשהילדים עמלים ימים רבים לפני  לאסוף את הקרשים, לשמור אותם, לבנות מדורה כמה שיותר גבוהה ובראשה כמובן דמות העץ של צורר ישראל זה או אחר, היטלר או נאצר בהתאמה לפופולריות שלהם במדד השינאה והפחד.

ולאחר ל"ג בעומר, החולות היו חוזרים לשקט שלהם, כשרק אנשים בודדים (והיום אני יודעת שבוודאי לא "רעים") עוברים דרכם בדרך הקצרה יותר בין שתי הערים.

יום אחד יהיה שם כביש שיוביל מתל אביב לאשדוד , אמר לי אבא שלי , שידע זאת  מעצם עבודתו במקום שבו סוללים את הכבישים במדינה.

ואני , שלא ידעתי אפילו היכן היא אשדוד, נראה לי כל העניין דמיוני לחלוטין.

השנים עברו, ואנחנו עברו לצד השני של החולות, לעיר השכנה, וכבר לא היינו קרובים אליהם כמו בעבר ולאט לאט הם נמוגו מתוך הכרתי, ורק כשהכרתי את ג. שגר בשכונה הישנה שלי, והיה חוצה אותם בשעות לילה ובוקר מוקדמות בדרך אל וממני , הייתי נזכרת בהם ובאיום המרומז בהם עבורי.

עם השנים החזון של אבי החל להתממש בחלקו , וכביש מפותל וצר שנסלל מדרומה של תל אביב קיצר במשהו את הדרך הפקוקה לשתי הערים השכנות.

חלפו השנים.

את צבע החולות הזהוב ואת המסתורין (והפחד) שבהן החליפו נקודות הצבע של אלפי המכוניות הנעות בזמזום בלתי פוסק, בכל שעות היממה, ושוברות מעט את צבעי האפור והשחור של קירות הבטון ופסי האספלט ששוכנים שם עכשיו.   

וכשנסעתי השבוע, לאורך המקום שהיה בו הפחד של ימי ילדותי והפך לדרך  ממוחלפת (אחלה מילה, אין ספק) מאשדוד עד להרצליה , חשבתי על אבא שלי.

והתגעגעתי...

פאולו קואלו מדבר בסיפרו "האלכימאי" על האותות, שאמורים להתוות לנו את הכיוון, את הדרך שתביא אותנו לייעוד שלנו.

לעיתים, ואפילו במשך תקופת חיים שלמה,  אנחנו עיוורים לאותות הללו, לא מרגישים אותם.

ואפילו אם כן, סיבות שבאות מחינוך, נוחות, נורמות סביבתיות וחברתיות ופחד משינוי, גורמות לנו להתעלם מהם עד, שעם הזמן, הם "מתייאשים" והולכים מאיתנו, משאירים אותנו במקום בו בחרנו להיות, ורק תחושת החמצה ופספוס שמכרסמת במקום עמוק וחבוי בתוכנו מאותת לנו על עיוורוננו.

אתמול בערב, היה רגע אחד מזוקק בו, בפעם הראשונה בחיי,

ראיתי.

הרגשתי.

הבנתי.

ושלווה גדולה ירדה עלי.

והתרגשות גדולה אחזה בי.

אני חושבת שהבוקר היתה לי הארה.

הבנתי מדוע בכל פעם שאני שומעת בטלפון  את קולו של סוכן הביטוח של המשרד (שאין לי ספק שהוא איש חביב לכשעצמו) קורא לי: פמה מותק, כל מה שאני רוצה זה להניח את שתי ידי על צווארו, ול ל ח ו ץ!

אתמול בערב הייתי בסדנא חווייתית (מילה אחרת ל " יש משהו שאני חייבת לגרום לכם לקנות אותו") שעוסקת בגילגולים הקודמים שלנו(והיו, אם למישהו יש ספק, והרבה) ובחוויות שאנחנו מביאים איתנו לגלגול הקודם, שמפריעות לנו לחיינו, מקבעות אותנו באותן מקומות ואותן טעויות, ולאחר מותנו, הנפש בודקת אילו דברים עלינו לתקן ולפי זה היא בוחרת את הגוף אליו היא נכנסת (זה בערך מה שהסבירה לנו המנחה/המגלגלת/המתקשרת, אל תתפסו אותי במילה בבקשה).

אז ישבנו שם, קבוצה של 20 אנשים (ששלמו 50 ש"ח כל אחד - והיה גם קפה, עוגות, עוגיות ופירות יבשים בגלל ערב טו' בשבט) שרובם עוסקים/לומדים תחום זה או אחר שקשור לחלק הזה של הרוחניות (משתתפים בקורס של "קבוצת החמש". נשמע מסתורי, אין ספק), ואחרים , כמוני למשל, שלא היה להם משהו חשוב/מעניין יותר לעשות באותו הערב וגם רצו לבדוק אולי התחום הזה מדבר אליהם (אדם רוחני אנוכי), ושמענו מפי לואיז המגלגלת על פלאי הגלגולים הקודמים שלנו , על תיקונים שעושים בחיים האלה על דברים שעברנו בעבר, על תקשור וכו'.

החלק המעניין ביותר היה כמובן סיפוריהם של אנשים שהתנסו בכך, והפלא ופלא, לא מעט מתלמידיה של לואיז המופלאה היו בחבורה הזאת והם יותר משמחו לשתף אותנו, את החדשים מקרוב באו בפלאי התהליך.

לאחר שהבנו את עיקרי התורה (שהקורס עליה מתחיל ביום א' הקרוב, מהרו והרשמו) יצאנו להפסקה קצרה ולאחר מכן עברנו לחלק החוויתי של הערב, בו הבטיחה לואיז המגלגלת שנוכל , בהדרכתה להגיע למקום מסויים בגלגול קודם שלנו , לחוות אותו לעשות תיקון במידת הצורך.

בגלל גודל הקבוצה, היא ביקשה שנלך למקום שעושה לנו טוב פן תפרוץ הקבוצה כולה בקולות בכי ונהי לאחר שנחווה את סיוטינו הגרועים ביותר בעברנו.

התרווחנו במקומנו.

פשטנו ידיים ורגליים, עצמנו עיניים.

לואיז, עמעמה את האורות ונשארנו עם אור הנרות (שרק להדליק את כולם זה full time job) ויחד עם מוסיקה מתאימה החלה להוביל אותנו בדמיון מודרך לכיוון גלי האלפא של מוחנו , הם הם הגלים שאיתם אנחנו נישאים לעבר עברנו...

כשהחזירה אותנו לואיז המדריכה, לאחר דקות ארוכות מאוד של שהייה בגלגול זה או אחר שפעו אנשים סיפורים על מקום , מקרים, פגישות עם אנשים אלו ואחרים ואף דמעות היו פה ושם.

בחיוך רך ובניד ראש מבין , הקשיבה לואיז לסיפוריהם הנפעמים של החווים הנרגשים כשהיא מזכירה לנו, בעדינות, שהקורס (2800 ש"ח ל 14 פגישות) יתחיל ביום ראשון הקרוב וחבל על כל רגע.

עוד זמן מה עמדו אנשים בקבוצות , משוחחים איתה ובינהם על החוויות שעברו בערב הזה.

ואני? אין לי מושג.

אני נרדמתי עמוקות  מהרגע שפסענו לתוך היער (הדמיוני המודרך) ועד שטיפסנו במדרגות (הדמיוניות המודרכות) בחזרה לבית...

ואיך זה מתקשר לסוכן הביטוח של המשרד ?

אה, פשוט מאוד.

בתחושתי (ובגלל שאני מרגישה בלונדון, ובמיוחד בטאוור כמו בבית), הייתי אחת מנשותיו של הנרי השמיני.

והוא, הוא היה הנרי...

***********************************************************

וברצינות.

יש הרבה דברים שאינם מובנים לנו בחיינו.

תחושות של דה ז'וו.

אנשים שאנחנו מתחברים אליהם בקלות ואחרים שכלל לא.

מקומות שאנו חשים בהם בבית ומקומות שאנו חשים בהם מועקה גדולה כל כך שרוצים פשוט לברוח מהם.

טעויות שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב כאילו לא למדנו דבר.

כולנו מחפשים את הדרך לשלמות שלנו. לקבלה.

מתוך האמונה שכשהשלמות הזאת תהייה חלק בלתי נפרד מתוכנו, מאתנו, נמצא גם את השלווה, את המנוחה.

את האושר.

יש מגוון רחב מאוד של דרכים והתנסויות להגיע לכך, ומתוך כך כל אחד יכול מצוא את מה שמתאים לו.

אתמול בערב הוצעה דרך מסויימת שאני מאמינה שמתאימה ללא מעט אנשים, אבל אני באופן אישי, ועם כל הדרך הרוחנית (כן, גם אני ברוטוס) שאני עוברת בשנתיים וחצי האחרונות, קשה לי להתחבר אליה.

וכמו שאומר ג'ורג' בסיינפלד: זאת אני , לא אתם...

בריאות חברים יקרים.

בגלגול הזה.

בגלגול הבא.

ובכל הגילגולים שהייתם...