ארבע שנים.

אם אנחנו סופרים את הפגישה הראשונה , שבה בעצם לא ממש הכרתי אותך, כי ישבת עם הפנים אל הצד, אל הקיר (ובכלל היית חולה אז) ובשקט בחנת אותנו כדי להחליט מי ימשיך הלאה ומי לא.

ואחר כך היתה עוד פגישה שגם שם כמעט ולא דיברת ואני כלל לא הייתי ממוקדת בך אלא באותו האדם ששאל אותי שאלות נוקבות ואני חיפשתי בתוך עצמי את התשובות שחשבתי שהן נכונות לו ובלי לדעת אם הן נכונות לי.

וחודשיים אחר כך החלה בעצם ההכרות עצמה.

ואני הייתי אז אדם אחר כל כך.

וכך את הכרת אותי.

ובתחילה היתה המראה ששמתי , בעזרתך, למול עיני.

ובאופן בלתי מודע לחלוטין, התחילו הקליפות להתקלף.

ואני בכלל עוד לא ידעתי שהתהליך החל אבל ידעתי שאת שם, והידיעה הזאת נתנה בי סוג של ביטחון פנימי עמוק שאיתו התחלתי ללכת בדרך שלא שנפתחה בפני.

וכשהיה המפץ הגדול בתוכי באתי אליך המומה ונדהמת.

לא יודעת מה לעשות איתו, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

ושמעת אותי. ונתת לגיטמציה, ולא שפטת ולו אף לרגע אחד, ולא משנה עד כמה לא נורמטביים היו הדברים שאמרתי. שרציתי.

סוג של ליווי שתמיד היה שם , כשביקשתי אותו, כשנזקקתי לו.

וחוץ מזה היה גם כל השאר.

השיחות.

המילים שעפות באוויר ונכתבות על הנייר.

הכאב.

חוסר האונים.

וההכלה שלהם.

וגם הצחוק שנשזר בתוך כל זה.

וכך עברו השנים וכלל לא שמנו לב לכך ובתחושה שלי  תמיד ידעתי שתשארי שם.

ופתאום נסדקו סדקים.

דברים שקרו בחוץ, חלחלו גם לבפנים.

והיה סוג של שבר שבתוכו גיליתי את חוסר המושלמות שלך שעד אז לא ראיתי אותו בך.

הפכתי אותך לאנושית עבורי.

ולאט לאט אני מתבגרת ונזקקת פחות ללווי הצמוד ושמחתי בשיחות שהפכו לעמוקות ונוגעות ברבדים רבים יותר שבי.

וידעתי שבעצם אנחנו נעים איתך על זמן שאול.

שלושה שבועות לאחר שהודעת שאת עוזבת עלו המים והציפו את המקום שבו נבנה כל זה.

במין גל גדול שבא וסחף איתו את כל מה שבנית בעשר שנים שלמות.

ולא יכולנו, כולנו, להמנע מלחוש בסימליות  המצמררת שבדבר.

אבל המהות לא נהרסה, ומישהו חדש בא ללוות אותנו  וגם הבניין שופץ וחודש.

 והיום באנו לחבק אותך לשלום, כולנו, כל האנשים שהם סוג של משפחה עבורך.

ועבורי.

והערב, בתוך כל הפגישות עם האנשים, החיבוקים, תחושת היחד וההתרגשות של הפרידה, הבנתי בליבי,   בפעם הראשונה, שהמעגל ההוא,  שהייתי בו איתך, נסגר.

ונפתח מעגל חדש.

שיהיה קל בחוץ וקל בפנים, אישה יקרה.

בהצלחה.

ותודה.

(מילים שכתובות בתוכי כבר ימים רבים)

איך השני רואה אותי (ואפילו אם אני שוכנת בדמיונו בלבד)?

איך אני רואה את השני (ואפילו הוא שוכן בדמיוני בלבד)?

איך השני רואה את עצמו?

מתוך המרובע (שנקרא בפסיכולוגיה "חלון ג'והרי" ) עולה וצומחת הדמות אותה אני מקרינה לעצמי

ולסביבה הסובבת אותי.

מתוכה אני תוחמת את גבולותי ואת היכולת להחליט

לתת.

לקחת.

להיות.

אני.

אז איך אני רואה את עצמי...?

קצת אחרי השעה חמש עלתה בי פתאום תשוקה לצ'יפס.

מהסוג שעושים אותו בעצמנו.

ידנית.

כך אני קוראת לו.

לא תפוגן , חס ושלום.

ולמי שמתמצא קצת, אז אבהיר שמדובר משהו בסיגנון של גוצ'ה (מסעדת מולים וצ'יפס בדיזנגוף ) שנוהגים לתת אותו בקערה עמוקה ליד צלחת מולים ששוחים להם ברוטב מחייך חיך.

אז הייתי עם הציפס.

וצי'פס זה סוג של אהבה גדולה מאוד.

מהימים בהם האוכל היה נחמה לברוח אליה. להתכרבל בתוכו, לפצות את עצמי דרכו על משהו עלום, לא ברור. על חור גדול בתוכי.

והייתי מסוגלת לאכול כמויות של צי'פס שהיו מתאימות לארבעה , חמישה ואפילו יותר אנשים.

מכינה לעצמי קערה ענקית, מוסיפה להם לעיתים כמה נקניקיות קבנוס ובצל מטוגן והשמחה היתה גדולה.

וכך שנים רבות.

עד שהכל פסק בבת אחת.

אבל זה סיפור שכבר נכתב כאן ואולי יסופר שוב בפעם אחרת.

ואני עדיין עם הצ'יפס.

החלטתי להשאר היום בעבודה מעבר לשעות הרגילות כחלק משילוב התפקידים שיש לי עכשיו ולנקות את השולחן במהירות רבה יותר לאחר ימי החופשה של השבוע שעבר.

וכאילו משהו נלחץ בי כשהשעה חמש עברה לה והתשוקה הזאת לצ'פס חפרה בי והעלתה חזיונות של מקלות קטנים , זהובים ופריכים זרויי מלח ולוהטים מחום השמן שבו היטגנו.

וככל שהדקות עברו והתמונות תפסו להם חזקה בראשי הגעתי כבר לשלב בו אפילו הייתי  להסתפק בתפוגן וכבר פינטזתי איך אני משטחת אותם על תבנית משומנת קלות בתנור, מוסיפה להם כמה נקניקי קבנוס כמו בימים הטובים ההם ומרשה לעצמי ללכת קצת (אבל ממש קצת) עם התשוקה שאין לה סיבה והסבר כמו כל תשוקה אחרת.

וכך עברו הדקות די מהר כשהן נישאות על גבי הפנטזיה שהולכת וגדלה בתוכי ואני כמעט כבר מריחה אותה באפי, וכבר יצאתי לכיוון הרכבת ובתחנה , לשם שינוי, אני חיכיתי לה והיא התאחרה הפעם, וכשהגיעה ועליתי , מתיישבת וחולצת את רגלי מתוך הנעליים הכה סקסיות שפתאום עייפו אותי כל כך, הרגשתי איך בבת אחת נפלה עלי עייפות שעטפה אותי כל כולי עד כדי צורך לעצום עיניים ואיך בפתאומיות מוחלטת התחלפה לה תשוקת הצ'יפס בתשוקה אחרת, בוערת לא פחות אבל הרבה יותר חסכונית בקלוריות.

לילה טוב חברים יקרים.

אני הולכת לישון...

(פוסט הזוי, אין ספק, אבל טעים. תודו...)

שחלמתי וזכרתי באופן כל כך לא רגיל אצלי, בבוקרו של היום השני בצפון.

ובחלום היתה רכבת.

שזה די הגיוני אצלי, אפשר לומר.

וגם אמא שלי שעליה לא חלמתי זמן ארוך שנמדד בחודשים ואולי אפילו שנים ( או לפחות אני לא זוכרת).

ובחלום,

שתינו היינו בתחנת הרכבת בתל אביב, ואנו עומדות לנסוע לאשקלון (?! אמנם דודה רחוקה שלי גרה שם ובכל זאת, אשקלון?).

בנסיעה עצמה אין שום דבר מיוחד חוץ מהעובדה שאנחנו צריכות להחליף רכבת ברחובות וברכבת ההמשך אין מקומות ישיבה והנסיעה ארוכה ואני כל הזמן בולשת בעיני לגלות מישהו שעומד לקום כדי לתפוס את מקומות (קודם כל לאמא שלי כמובן. חסר לי שלא...) אבל בכל פעם שאני מנסה לתפוס מקום, מישהו אחר מהיר ממני ותופס לי אותו מתחת לאף (יש פרק כזה בסיינפלד, עם קרמר ברכבת התחתית).

תוך כדי נסיעה אני אומרת לה שקניתי כרטיס רק לכיוון אחד ואולי חבל שלא קניתי כבר מראש כרטיס הלוך ושוב .

הגענו לאשקלון  ושם היא נעלמת לי מהחלום ואני לבדי , עושה את מה שבגללו נסעתי לשם (מה זה יכול להיות לכל הרוחות...?), ואז ישנו קטע שאני פתאום במכונית שלי (עדיין באשקלון, כן? ) ביציאה מהחניה כשמשהו משאיר אותי שם מהורהרת ורק לאחר זמן רב אני מתעשתת  ומגיע לתחתת הרכבת.

ושם כמובן, הריטואל הרגיל שלי , שבו אני מגיעה בדקה האחרונה, הרכבת עומדת אוטוטו לצאת מהתחנה ואני מתחילה לרוץ בטירוף (על עקבים. בטח על עקבים. דקיקים כאלה) והמעיל הארוך והמעוצב ע"י בת דודתי מארה"ב מסתבך לי בין רגלי ומפריע לי ובשלב מסויים, תוך כדי ריצה אני משילה אותו מעלי וזורקת אותו על הריצפה אבל נעצרת, חוזרת אליו ומרימה אותו.

אני מגיעה חסרת נשימה לקופה לקנות כרטיס חזרה לתל אביב (קניתי הרי כרטיס רק לכיוון אחד) ושם אני מגלה שבעצם נסעתי בלי התיק והארנק שלי שנשארו במכונית בתל אביב (כן, אני יודעת שבפסקה הקודמת המכונית היתה באשקלון, אבל זה חלום כן? לא חידת הגיון...)  ואין לי עם מה לקנות כרטיס חזרה הביתה...

אני מתחילה להסביר לקופאית את כל הסיפור והסיטואציה והיא מפסיקה אותי באמצע ואומרת לי שעוד מעט האחראית עליה תגיע ושאדבר איתה וננסה למצוא פתרון למצב (הדי מפחיד, יש לומר).

אני שומעת את הרכבת מתחילה לצאת מהתחנה, נשארת מאחורה ליד הקופה ומחכה לאחראית שממאנת להגיע...

והתעוררתי.

אין לי מושג מה זה אומר אם בכלל, אבל אם למישהו מתחשק להשתעשע בפתרון חלומות אני מבטיחה חוויה של נסיעה הסטרית לתחנת הרכבת, ריצת אמוק מהחניה  לתחנה עצמה , טיפוס חסר נשימה במדרגות הנעות וזינוק מרשים לתוך הקרון אלפית השניה לפני שהרכבת עוזבת את הרציף.

נסו ותהנו.

שווה.

לאחר ארוחת הצהריים עם אחותי במעלות, בכביש היורד מצוריאל לכיוון חורפייש.

blur מתחילים לשיר to the end.

לשיר הזה, עם ההרמוניה שלו,  יש יכולת לסחוף אותי למקומות שאני מגלה בעצמי בכל פעם מחדש.

ידעתי שאני לא חוזרת לבקתה, שאני נותנת לעצמי לנסוע לאן שהכביש יקח אותי.

לאן שהרוח תשא אותי.

בלי לחשוש לתעות בדרך, הן בגלל יכולת ניווט לא רעה באופן בסיסי והן מתוך הידיעה שבסופו של דבר, אני אגיע בדיוק לאן שאני רוצה וצריכה להגיע, נתתי לעצמי לשייט בכבישים הריקים של הצפון הרחוק, כשברוב הזמן אני נוסעת לבדי ורק לעיתים עובר אותי רכב צבאי זה או אחר.

נוסעת בין ישובי ההר, הקיבוצים ומושבי הלולים ( שנקראים כך כי זה הענף החקלאי היחיד שאפשר לגדל בכמויות גדולות), בין מקומות ששם עיטר את מהדורות החדשות וחלומות  הלילה הקשים של שנות ילדותי, נערותי ובגרותי

לבנון מצידי האחד.

ויערות האלונים הצפופים כשבינהם לעיתים קבוצות עצי מחט ארופאיים לחלוטין במין ירוק כסוף , מצידי השני.

ואני כל כך רחוקה מהמקומות הרגילים לי,

ואני מרגישה כל כך במקום שנכון לי להיות.

נסעתי.

ונסעתי.

ונסעתי.

ושרתי עם המוסיקה שלי, מוסיקת דרכים שמשייטת אותי על נהרות הספלט השחורים.

ושתקתי.

מביטה בנוף ההררי, בירוק, בחום, במרחבים.

בשמים הכחולים מעוטרים קבוצות עננים לבנות/אפורות שמתכוננות לשעות של גשם וסערה.

הייתי לבדי.

ולא בודדה.

ולאחר שחזרתי עם בקבוקי יין מיקב הגליל אשר בקיבוץ יראון, הגעתי כשכדור השמש היה בדיוק למול חלוני, צובע לי את העולם בכתום/זהב הכי זוהר שאפשר...

שבת שלום חברים יקרים, החורף בא והולך לו בזמנים קצובים וקצרים, ולי מחכה לילה לבן ומחר יום הפוך...

(ההמשך).

יום שלישי, ערב:

תמונה דוממת

של רחש אש מבוערת באח,

ריח ערמונים נצלים על

פח לוהט,

מוסיקה מתנגנת ברקע

ושלווה שנמסכת לתוך

הדם

והגוף.

וכך זה הסתיים:

יום חמישי בוקר/צהריים

גשם.

גשם.

גשם.

עננים יורדים ומכסים את ההר ,נותנים תחושה של בועה שנמצאת לבדה בעולם.

הפוגה קטנה (כמו לפי בקשה אישית) בדיוק לזמן בו הייתי צריכה להעלות במתלול הרטוב והחלקלק את חפצי למכונית, שהסתיימה  בדיוק כשהגעתי לעליה ממעלות לכיוון גוש ההרים המאסיבי של תפן  (שמפריד, עבורי לפחות, בין הגליל העליון לגליל התחתון) ושם נפתחו השמים בכל עוזם, בגשם צפוף וסמיך עד כדי חוסר ראות ומתובל לעיתים  בכדורי ברד קטנים מעת לעת.

ואני נוהגת בריכוז ובזהירות בכבישים התלולים והמתעקלים כך שאין לדעת לעיתים מי יגיח מהעיקול, מרגישה איך המוסיקה משיטה אותי , כמו ספינה קטנה ואדומה בתוך נחלים קטנים שזורמים על האספלט השחור, ומרגישה מרוממת לגמרי.

ואחר כך הבאתי את הגשם איתי גם לכיוון חיפה ומשם לחדרה  ולכביש שש וכשהגעתי הביתה ראיתי את העננים השחורים במערב מכינים את עצמם לשטיפה המקומית.

ובין ההתחלה לסוף , היה כל מה שרציתי שיהיה ושאיתו אחזור הביתה.

ויהיה עוד.

ובנתיים תמונה שנותנת טעימה ממה שסבב ומילא אותי כמעט שלושה ימים שלמים...

מזוודה.

ספרים ("ערבות מעבר", "הסודות שמאחורי צופן דה וינצי", "משהו לרוץ איתו" ואולי גם פאולו קואלו כדי להיות מחוזקת בכל האגפים).

מוסיקה לדרך ומוסיקה למקום עצמו.

בגדי ספורט להליכה.

אוכל (עוד מעט,  פינוקים מ"טיב טעם").

ערמונים (להניח על האח ולקבל מראה חורפי ארופאי מושלם).

פרפרים בלב.

אני.

קפה איטי של בוקר עם חתול שמכרסם עדינות את פרק כף ידי.

אני מוכנה לצאת.

תשמרו על הבית.

עוד יומיים אשוב.

ובשנים האחרונות

אני מסתכלת על

הזמן

כמו ספר

שדקותיו נפרשים אלי

דף אחר דף,

שדפיו נפרשים מולי

דקה אחר דקה,

ולפעמים אני קוראת אותו

בשקיקה חסרת סבלנות משהו,

ולעיתים

אני מתמקדת

בכל אות ושניה

כאילו

כל העולם נמצא לי

בתוכם...

(מחשבות שבאו בעקבות הזמן המתסכל של הבוקר, אבל לא רק...)

זה להתחיל את הבוקר בנחת.

 לצאת עם מרווח זמן יפה מהבית,

לדעת שיש סיכוי יפה מאוד להגיע לרכבת בנחת 10 דקות לפני הזמן,

להתקע אותן 10 דקות יקרות ברמזור שבחר להתקלקל אך ורק לכיוון שאני הייתי צריכה לפנות אליו,

לעבור באדום,

להגיע על קצות העצבים לחניון בשתי הדקות האחרונות,

לרוץ לתחנה על עקבים דקיקים וגבוהים,

להגיע חסרת נשימה , להעביר את הכרטיס,

לעלות בריצה במדרגות הנעות,

להגיע לרציף ,

ללחוץ על הכפתור שמסרב לפתוח את דלת הרכבת,

ולראות אותה מתחילה לנסוע למול עיני הכלות.

ואחר כך,

לחכות 20 דקות לרכבת הבאה שמביאה אותי רק לתחנה הבאה,

ומשם,

לנסוע

ב ע מ י ד ה

את כל הדרך לתל אביב.

בוקר טוב,

יום ראשון.

* (סוג של השראה שקיבלתי כאן)

נעשית בידי אנשים.

נהגתי לומר לתלמידים שלי, שהיו נמלאים יאוש בכל פעם שהיה נפרש מולם חומר הלימוד שכלל פרטים ותאריכים רבים שעליהם ללמוד ולזכור.

ואנשים הם דבר מרתק.

ומכאן, שהיא לעולם לא חוזרת על עצמה , אפילו אם נדמה לנו שכן.

כי אנחנו, למרות שלעיתים פועלים בתוך תבניות שנבנו בתוכנו מחוויות והתנסויות שונות ורבות,

לא יכולים לחזור על עצמנו באופן מוחלט.

ישנם קווי דמיון המזכירים לנו ארוע זה או אחר , אבל זה המקסימום שאליו אפשר  להגיע.

וגם זה הופך אותה לדבר מרתק, מרגש ולא פעם אפילו מותח.

ועבורי זאת גם אהבה.

לא פלא שאפשר לקחת תחום בהסטוריה האנושית ולבנות עליה סיפור מתח מעולה וסוחף שנבנה מתוך מחקרים, השערות, קונספירציות ואפילו הוכחות הסטוריות בדוקות.

וזה מרתק אותנו כי בסופו של דבר זה עוסק

בנו.

ואנחנו, בני האדם, הינם הדבר המעניין ביותר

אותנו.

וכל זה נכתב לאחר שסיימתי לקרוא את "צופן דה וינצי" וההנאה השלמה שלי היתה  לא רק מעצם סיפור המתח המעולה שנפרש למול הקורא רובד אחר רובד על לסיום הבלתי צפוי והמופלא , אלא בגלל השילוב שבן הבדוי המוחלט, הבדוי לכאורה והמוכח הסטורית.

ובגלל זה לא יכולתי להתאפק והייתי חייבת לקנות ולהתחיל לקרוא את הספר שנכתב בעקבות הצופן ולנסות להבין יותר.

לחבר אהבה אחת עם האחרת.