השולחן לא הגיע.

אמרו שיגיע היום.

ב 31 לחודש.

אז אמרו.

הרגליים הגיעו.

אבל הלוח השחור, היפה והאלגנטי שאמור להוות כתם של צבע בחדרו הצבוע לבן שמנת של א. הצעיר,

עדיין לא.

ובלי הלוח זה הרי לא ממש שולחן...

איקאה, נו.

קאט. rewind.

ההתחלה דווקא היתה מבטיחה.

חודשים ארוכים חיכה א. הצעיר לשיפוץ חדרו ואפילו כשהחודשים התארכו בגלל אי אילו עניינים כספיים המשיך להמתין בסבלנות ולא התקרצץ עלינו כדרכו בקודש.

ברגע שהתקבל ה O.K. הסופי העניינים תפסו תאוצה ותוך שבוע היינו אחרי הכל.

אחרי קניית החומרים ואביזרים (צבע לקיר ולארון, פרקט, מיטה וחצי, והכי הכי הכי, משאת נפשו ומושא חלומותיו בשבועות אחרונים - טלווזית LCD - מתנת יום הולדת לגיל 18 הקרב ובא, ממש מעבר לפינה), והעבודה עצמה שהסתיימה תוך יום וחצי, נשארנו, אתמול, מחכים ומצפים רק לשולחן העבודה/מחשב (וגם למיטה שתגיע ליום שישי) שאמוּר היה להיות בחנות היום.

אמוּר.

קאט. rewind.

ביום ראשון בבוקר, עם הנץ השחר וציוץ הציפורים החלטתי לשים את נפשי בכפי (וגם לוותר על חדר הכושר) ללכת לאיקאה , ביום של סייל (!!) ולרכוש אחר כבוד את השולחן שראינו בקטלוג.

היה דווקא בסדר.

לא היה עמוס והמוני והם אפילו מחלקים קפה בחינם בקפטריה בין השעות 9.30 ל 10.00 בבוקר.

נחושה ונמרצת הסתובבתי במחלקות ומצאתי שולחן עוד יותר יפה ומתאים.

לא היה במלאי.

השולחן יגיע ביום רביעי 31.1 , אמר לי האיש החביב שבדק את העניין במחשב החנות והפעם החלטתי, לפני שתמימותי תשייט אותי שוב עם עלות השחר למקום, החלטתי לבדוק טלפונית.

לא הגיע.

אולי בשבוע הבא.

תנסו באמצע השבוע.

הייתי צריכה לדעת, לא כן?

הא!

הצחקתם אותי.

מאוד.

באמצע השבוע הבא אני אוכל אולי לקנות את השולחן באיקאה בלונדון וחוץ מזה, אתם באמת חושבים שא. הצעיר יחכה עוד יום (עוד שעה!)  לשולחן המחשב שלו?

ממש לא!

אז איקאה איבדו אותנו ומישהו אחר  כנראה יזכה בנו ואתם יכולים להיות בטוחים לחלוטין שמחר אחר הצהריים, אנחנו נחזור עם שולחן מחשב/עבודה לא. הצעיר לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר וא. הצעיר יוכל להינות מחדרו הבהיר והמינימליסטי, ויחיה באושר ועושר עד סוף כל הדורות.

או לפחות עד לשיפוץ הבא...

***********************************************

עדכון 12.30

למרבה ההפתעה א. הצעיר מוכן לחכות לאיקאה, דהיינו, לחכות לשולחן עד אחרי שנחזור מלונדון.

מי אמר שפסו הניסים מין העולם?

 היה להוציא את הכבל של האינטרנט (ראוטר או איך שקוראים לזה) מתוך השקע שלו.

וגם לנתק אותו מהחשמל, כמובן.

מה זאת אומרת למה?

כי שיפצנו את החדר של א. הצעיר ושם שוכן לו האינטרנט הכלל ביתי (או הראוטר או איך שקוראים לזה).

ומה יותר טבעי מלהחזיר את הכבל של האינטרנט (הראוטר או איך שקוראים לזה) לתוך השקע שלו.

וגם לחשמל, כמובן,

ושהאינטרנט יחזור לזרום (או איך שמכנים את זה) בשמחה וששון ונוכל לחזור ולהיות חלק מהצווילזציה המחוברת והוורטואלית ולגמוע ממנה בשקיקה של אדם שזמן רב לא תקתק איזשהו מסר באייסי או במייל או סתם כתב פוסט בישרא.

מה יותר טבעי מזה, לא?

אז זהו , שלא.

שדווקא בגלל שניתקנו את הכבל  מהשקע שלו וגם הוצאנו אותו מהחשמל ליומיים בלבד, דווקא אז החליט הראוטר הישן והטוב שלנו לשבוק חיים לגמרי וגם לאחר שהותקן ראוטר חדש , צעיר, רענן ועכשווי לגמרי, לקח שעות עד שהצליחו לחבר את א' עם ב', את ג' עם ד' ובאופן בסיסי, את קו ה ADSL לעצמו , לקיר, למחשב,

ובכלל.

ואז עלה אור גדול מהמחשב,

ורוח האל ריחפה מעל הכל,

ויהי אינטרנט.

ובא לציון גואל.

(וגם לפמה... ).

פקחה בבוקר עין.

תוהה,

בינה לבין עצמה,

האם לפקוח אותה לגמרי

או להשאר כך,

מנומנמת,

בתוך הערפל...

בסופו של דבר,  היא החליטה כנראה שכדאי לפקוח עינים זהובות ולכבד אותנו בשבת חורפית זוהרת, חמימה ונעימה להפליא.

וכך שיהיה, חברים יקרים, בדיוק כך...

ועוד חצי שנה,

היה הצבא חלק בלתי נפרד מחייו של ג. הבןזוג.

30 שנים ועוד חצי שנה,

היה הצבא חלק בלתי נפרד ממני.

הרבה שנים של

לבד.

לבד עם עצמי.

לבד עם ילד אחד.

לבד עם שני ילדים.

ובתוך הלבד, נפרטים החיים לשגרה היומיומית.

תקופות לא קלות, שיכולתי לראות את הקושי שלהן רק לאחר שהן עברו, הסתיימו, כמו השנה וחצי בלבנון שפשוט מחוקה לי לגמרי.

חור שחור בחיים שלי שאני לא זוכרת ממנה שום דבר.

היו תקופות קלות יותר, השנים של הלימודים , שבהן הזוגיות שלנו התבססה והתחזקה כדי שתוכל לעמוד בעוד שנים של "לא יחד", של לבד.

ואין בי מרירות.

מעולם לא היתה.

למרות שכאילו היה שותף שלישי בזוגיות שלנו, מעולם לא הרגשתי כאילו הצבא משתלט על חיינו.

לא היינו משפחת קבע טיפוסית.

לא נדדנו בעיקבות הבסיסים בהם שירת, לא בילינו איתו בבסיס את השבתות והחגים שנשאר בהם.

לי היה הצורך לשמור על מקום קבוע שיקנה לי את הבטחון והרגיעה לחיות את סוג החיים זה.

כך התגבש הצורך שלי במרחב פרטי שהוא רק שלי.

וכך, כשעבר מתפקידי השטח לתפקידי מטה שקרובים לבית עמדה הזוגיות שלנו במבחן למרות שהיו זמנים שחשבתי שהיא לא תשרוד אותו

הצבא לא היה חלק מהאווירה בבית .

מעבר לידיעה על עצם היותו, הוא לא בא לידי ביטוי כמעט בשום דבר שאינו קשור אליו , לא כשג. הבכור התגייס ובשום צעד שעשה ויעשה בהמשך דרכו וגם לא בדרכו של א. הצעיר בצבא , שאתמול היה בצו הראשון.

הצבא  הוא סוג של בית  אמר לי ג. הבןזוג הבוקר ומהבית הזה, לאחר  32 שנים ועוד חצי,

הוא נפרד

היום בבוקר.

ולמרות שעל פניו, השינוי היומיומי לא יורגש אפילו (כי הוא ממשיך לעשות את מה שעשה בשנתיים האחרונות רק בסטטוס אחר), משהו בפנים  קצת מתכווץ כי לומר שלום לבית,

זה תמיד קצת

כואב...

וחץ של אור

נורה מתוך כדור השמש

הצהוב,

מלהיט את הבניין שמאחורי גבי,

והופך אותו

למגדל לוהט מבין העצים.

את היום הזה לפני חודשיים איבדתי לגמרי.

בשמונה בבוקר עוד הייתי ערה והפעם הבאה היתה כשחומר ההרדמה התחיל להתפוגג מתוכי ושמעתי את האחות אומרת לי: פמה, את בחדר התאוששות, הניתוח נגמר.

את שארית היום ביליתי בשינה עמוקה כשמעת לעת אני מתעוררת שומעת את האנשים סביבי ונרדמת שוב.

ואחר כך החלו הימים שהביאו אותי עד הלום, חודשיים לאחר הניתוח (שאיבת שומן, מתיחת בטן והרמת חזה, למי שלא זוכר או בדיוק הרגע נפל מהמאדים... ) כשאני עדיין נפוחה ועם בצקת באזורי הניתוח עצמו, אבל התמונות מדברות בעד עצמן ואם לא (מפאת פוטוגניות וזוויות צילום לא מדוייקות) אז המכנסיים שלי שאוטוטו משתלשלות לי עד הברכיים, בהחלט מזכירות לי יום יום מה היה שם ומה אין, עכשיו.

(ואני אקנה מכנסיים חדשות כשהנפיחות והבצקת יתפוגגו סופית , בעוד חודש +/-, אמן!)

והשאלה אם היה שווה כל זה לא עלתה עוד לפני הניתוח ועל כמה וכמה, אחריו.

לפני

אחרי

 

לפני

אחרי

לפני

אחרי

(ניסיתי לסדר את התמונות אחת ליד השניה או להקטין אותן באופן פורפורציוני  אבל הן סרבו באופן מוחלט להסתדר כרצוני, אז נכנעתי...).

אחת לכמה זמן, ובמיוחד כשאני מתחילה עבודה חדשה ולא משנה אם היא זמנית או קבועה, אני נדרשת להוכיח לעצמי שאני וונדר וומן.

כמו לינדה קרטר  עוצרת הנשימה, תרתי משמע, שהייתה מקבלת אחת לכמה זמן את הסעיף,  מסתובבת  כמו טורנדו סביב עצמה, עוטה שריון וכתר  ושום דבר לא יכול היה לעמוד מולה.

אז בלי היופי  (אללי...) של לינדה ובלי השריון אני מנסה לעשות בדיוק אותו הדבר.

אתמול, למשל.

בסוף יום העבודה צלחתי די בהצלחה את הפקקים בדרך הביתה , משם טסתי לחדר הכושר ושם, כדי להוכיח לשעון הכושר שזייף קלות (כנראה לא הרטבתי מספיק טוב את רצועות החזה) הגברתי את הקצב על ההליכון  עד שכמעט גרדו אותי ממנו , אחר כך רצתי ללעשות קניות (לפני שבני הבית יתחילו לאכול האוכל של החתונים מרוב רעב)  ולקינוח נשארו לי כמה טלפונים שהייתי צריכה לעשות בעניינים שאינם קשורים כלל לעבודה.

תוסיפו לכך את העובדה שאת כל הדברים הללו עשיתי כשהדבר היחיד שבא אל בטני במשך כל היום היה סנדביץ' די מסכן,

כך שבשלב מסויים פשוט קרסתי ואיכשהו זחלתי על גחוני למיטה.

ושם, לפני ששקעתי סופית למצולות השינה ניסיתי לברר ביני לבין עצמי, על מה ולמה היה כל העניין הזה ומה בדיוק אני מנסה להוכיח לעצמי בריצות הללו.

שאני יכולה. זהו.

כנראה.

מ.ש.ל.

עד לפעם הבאה שאשכח ואצטרך שוב להזכיר לעצמי...

זמנית.

נשמה טובה שכמוני נענתה בחיוב לבקשת ההצלה של חברים למלא את מקומה של מזכירתם למשך חמישה ימים תמימים בזמן שהיא, המזכירה, משתזפת לה ענוגות בחופיה הזהובים של פלמה דה מיורקה.

וכך מצאתי את עצמי חוזרת לסוג של התארגנות קדחתנית (לא יותר מדי, שעות העבודה שלי נוחות וגמישות להפליא) ומנסה לשייט בתוך פקקי הבוקר של הכניסה לתל אביב, שש שנים לאחר הפעם האחרונה שבה עשיתי את זה באופן קבוע.

היה לי משונה להיות חלק מנהר מכוניות שמנסה לתמרן לכיוון כזה או אחר ולנסוע זמן רב כל כך במכונית במקום להגיע לרכבת תוך 10 דקות  ואחר כך לשבת בנחת ולתת לרכבת לעשות את העבודה בזמן שאני קוראת, בוהה בנוף וחושבת מחשבות מעמיקות או, אם נהייה מדוייקים יותר, מדברת בטלפון.

מצד שני, היה מעניין לבדוק אם אני מתגעגעת למקצועי הקודם (לא) ולהתנהלות המתוקתקת בבוקר (גם לא), לפקקים (לא ולא ולא!) ובאופן כללי, לחזור לשוק העבודה.

לא.

בא' רבתי.

עדיין לא.

אבל זאת התנסות מעניינת וסביר להניח שגם בה אמצא את הדברים הטובים והנוחים לי.

כמו להיות כאן.

הרבה יותר התקופה האחרונה.

זמנית, כאמור.

שבוע טוב חברים יקרים, אומרים שביום שלישי כבר יהיה יותר חם...

ארוכת פרקים ועמוסת רגשות אהבה/שנאה  מתנהל הקשר ביני ובין התיקים שלי, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שאני יכולה למצוא את עצמי הולכת במשך חודשים ארוכים עם תיק, שבאופן עמוק ובסיסי, אני שונאת אותו ועצם ההליכה שלי איתו עושה לי מועקה.

עונש שאני מחליטה להעניש את עצמי על משהו עלום וערטילאי ולמרות שמחכים לי בארון כמה וכמה תיקים חדשים להפליא, אני ממשיכה ללכת עם אותו התיק עד שמגיע העיתוי המופלא והנכון ואז,

בבת אחת ובלי היסוס,

המלך מת

 ובתרועת חצוצרות וללא שום סנטימנטים, עולה המלך החדש (שהתאהבתי בו ממבט ראשון)

ובא לציון גואל.

(עד לפעם הבאה בה אסתובב עם תיק שאני מתעבת וארגיש פולניה קורבנית להפליא...).

והרכישה אתמול בערב (שני תיקים במחיר אחד) פתחה סוג של חסימה שהיתה לי בחודשיים האחרונים מאז הניתוח ובאה לידי ביטוי ברכישת אקססורייז (אביזרי אופנה, בלשון העם) מעיל חדש, שחור וכה מאממם ושולחן קטן ומעוצב לסלון הבית.

ולפני שאפול לשנת צהריי יום שישי, עייפה אך מאובזרת ומרוצה, חידה קטנה חברים יקרים:

מי יגלה מהו הרעיון האומנותי (הקונספט) לארוע כפי שאמורים להביע פיסלוני הפלסטלינה (האמאממים, תודו!) שפיסלתי במו ידי?

הזוכה המאושר יוכל להודות בגאווה שהוא אכן, גאון.

שבת שלום, בריאות ואושר לרוב, חברים יקרים...

גבה את מחירו.

ולא בפעם האחרונה, כנראה.

השאלה היא האם הפעם נלמד מזה משהו.

התשובה, נישאת כנראה ברוח...

* (היבריס - במובנו המודרני הוא רגש של גאווה וגבהות־לב מוגזמים, הגוררים בעקבותיהם עונש ותבוסה).