(בעיקר העם שיושב בעמק החיות המוזרות)

ועם העם אני לא מתווכחת, אז הנה דוגמיות נבחרות

 מהשמלות

(השתיים האחרות לא יצאו טוב בצילומים, סורי)

ומהמגפיים

(המגפיים השחורות , הארוכות, סרבו לעמוד כמו השאר ולכן הושלכו בבושת פנים מהתצוגה.

יש לי reputation לשמור עליו, לא כן? )

אני מבקשת לשים לב לטרנדיות של הסרטים והאבזמים במגפיים, לשילובי הצבעים האופנתיים

ולנסיון לבנות אמירה אישית שלא תלויה במגמות אופנתיות כאלה ואחרות (כן, בטח. ממש...).

ואת השאר אפשר יהיה לראות ב live, כאן שם ובכל מקום...

אביי געזונט, רק חום וחמימות ביום סוער זה.

ב ח ו ר ף.

אני.

לא אחת.

שלוש.

שמלות.

ושוב,

בחורף.

זה עם מזג האוויר הקר, הרוחות, הגשמים וגם השלגים שפה ושם מציצים מרחוק.

וזה בא אחרי שהתחלתי ללבוש טייץ.

כן, כן,

טייץ.

אלו שחשבתי שהם מהשטן ממש.

ואת אלו התחלתי ללבוש אחרי שקניתי טוניקות.

ואיתם באו המגפיים.

ארבע.

קצרים וארוכים.

בצבעי קשת אופנתיים שונים.

אבל הם אף פעם לא היו מהשטן.

ונחזור לשמלות ולי.

באמצע החורף.

ואם זה לא מראה שהמשיח ממש קרוב ומעבר לפינה,

אני לא יודעת מה עוד יכול לשכנע.

אולי רק אם אולמרט יתפטר לאחר וינוגרד...

אני הולכת במין תחושה של קלוז'ר והמצחיק הוא שאני לא יודעת על מה.

משהו בתוכי כמו סוגר מעגלים ואני מחפשת ומחפשת ולא ברור לי מה נסגר ועל למה

 ומצד שני, אולי ברור לי לגמרי אבל אני עוד לא נותנת לעצמי לומר את זה בקול רם.

רק בקול פנימי.

ומתוך הקול הזה,  בא כנראה מצב הרוח העגמומי שתקף אותי במהלך השבוע שעבר.

לא נלחצתי מזה, גם לא חיפשתי דרכים לסלק אותו ממני.

זה משהו ששייך לזמנים אחרים שלי, לזמנים שבהם הדרך שלי לא היתה ברורה ואולי אפילו לא היתה קיימת. 

היום, מתוך הידיעה שישנה דרך ואפילו שלא תמיד היא נראית בברור, היא בהחלט קיימת, הידיעה הזאת

נותנת סוג של שקט נפשי אפילו בימים בהם הנפש רחוקה מאוד משקט ורגיעה.

גם הידיעה שמצב רוח כזה יש לו תפקיד שלא חייב להיות לי ברור וכפי שהוא בא, כך גם יתפוגג מעצמו

בעיקר אם לא אלחם בו (ונתתי לדמעות לזרום כמים) , גם הידיעה הזאת, יש בה עבורי, משהו מרגיע ומשקיט.

וכך אכן היה.

כבר עם סיום הפוסט של יום שישי התחלתי להרגיש, פיזית את השינוי במצב הרוח ושמחתי לראות שלכתיבה כאן

יש עדיין אותה השפעה שהיתה לה עלי בימים מהמורות ונפילות קשות הרבה יותר.

ואחר כך זה כבר היה עניין של שעות ספורות וכשקמתי משנת הצהריים הנדירה בזמן האחרון, כל התחושות של הימים האחרונים

כאילו לא היו.

רק תחושת הקלוז'ר עדיין שם.

ואני מחכה.

בסבלנות...

(פוסט קצת שונה מהרגיל, אני יודעת, מזכיר יותר את הפוסטים הקודמים שלי אבל לא תמיד הבטחתי ימי יין  ופריחות שושנים, לא כן? ).

אבל זה לא מפריע לשקדיה שלי עדיין לנום תנומת חורף עמוק.

מצד שני, זה מאפשר אולי לשיח הוורדים שלי להבהב באדום צהוב היסטרי,

לעץ האפרסק להתחיל בוורוד עדין ולכלנית האדומה להרים את ראשה,

ג'ויה מתחרדנת לה בין השיחים ופוקחת עין מלמעלה על הטריטוריה שלה

והפוסט נכתב באדיבותו הרבה של כתם שהשאיר לי כמה סנטימטרים לשבת עליהם בקצה הכסא

בזמן שהוא מנמנם את תנומת הבוקר/צהריים המתוקה שלו

ו

הפוסט הוא פוסטמונות פריחה כי זה בדיוק המצב בו אני מחכה להיות (ואהיה)  לאחר כמה ימים של

גשם פנימי ומצב רוח סגרירי.

שבת שלום חברים יקרים, היום שמש, מחר החורף חוזר לבקר...

כמו פעם.

בימים של חורף בבית של אמא שלי.

מתפצחים בתנור וממלאים את הבית בריח

של

מקומות

רחוקים.

ערמונים.

בימים בהירים וקרים שהביאו לכאן תחושות

של

מקומות

רחוקים.

והמקומות הרחוקים חזרו למקומם

ושוב

מאור ובהיר כאן,

וחמים

של חורף

ישראלי מצוי.

עם ריח ערמונים באוויר...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של חמימות חורפית ושמש לעיתים שקרנית...

(בגיבוי מוחלט שלנו) שהוא סיים את חוק למודיו עוד לפני שמלאו 12 שנים לזמנו במערכת החינוך הישראלית ומתגייס לצה"ל,

ידעתי שיבוא יום שבו הוא ימצא את הכוח הפנימי ויחליט ללמוד ולהבחן לתעודת בגרות מלאה.

רק לא ידעתי שזה יהיה כל כך מהר.

היום הוא (יחד עם אחיו הבכור) זימן אותנו, את הוריו היקרים, לשיחה משפחתית בה פרס לפנינו

את תוכניתו המלאה לשלושת השנים הקרובות.

חזון.

כך קוראים לזה היום (קואצ'ינג וכו').

והחזון שלו אומר שעד ינואר 2011 הוא מסיים 21 יחידות לתעודת בגרות.

הוא ידאג ללימודים ואנחנו, אנחנו נדאג לדבר הפעוט שנקרא, כסף.

(חלוקת עבודה הוגנת, ללא ספק...).

ואם כך הוא הוא מתחיל את התהליך, ויחד עם העידוד שלנו, של אחיו וחברתו,

אני מאמינה שיצליח.

מאוד.

ואני אובייקטיבית לחלוטין, כמובן...

והתמונה הזאת , שאיתה פתחתי את הבוקר ניראת לי מתאימה להפליא לאופטימיות ולכוח שיש באיש הצעיר הזה שהוא גם

הבן הצעיר שלי.

לסוף שבוע טוב, ובכלל.

שבת שלום חברים יקרים, שמרו על עצמכם בתוך גל הקור שבא לבקר מהצפון הרחוק...

את ההצטננות השנתית שבלעדיה החורף שלי אינו באמת חורף.

ולא שלהיות מצונן זה אושר גדול כל כך אבל האף שלי תעתע בי בחודשים האחרונים כל כך הרבה פעמים,

ובעיקר בימים שבהם אני פורקת סחורה והאבק נכנס לי לכל נימי אפי, שכבר נמאס לי ורציתי

לגמור עם העניין פעם אחת ולתמיד.

החורף.

משעות הצהריים התברר שאיתותים שקיבלתי במחסן המרכזי של רשת הספרים הירוקה/לבנה (סטימצקי, אם מישהו לא הבין עדיין) הם הפעם הדבר האמיתי ואת שאר שעות אחר הצהריים והערב ביליתי כשאני  מתעטשת על לקוחות חביבים, נאמנים וסבלנים , מוחטת את אפי שוב ושוב ושוב עד שנהייה אדום כמו אפו של ליצן רפואי בבית חולים ומרגישה באופן בסיסי, רע.

יש משהו משונה בהצטננות.

מצד אחד, היי, זאת רק הצטננות.

אפילו לא התקררות, כל שאר המערכות בגוף פועלות באופן מוחלט ומושלם ורק האף נותן תרועה פה ושם.

מצד שני,

בא לך למות.

למות.

ושהדבר הזה יגמר פעם אחת ולתמיד.

לפחות לחורף הזה...

אז זהו, קיבלתי את הצטננות החורף שלי ועכשיו אזחל למיטה ואפטם את עצמי במיני כדורים  כי הרי ידוע

שעם תרופות הצטננות עוברת תוך שבוע,

ובלעדיהן,

תוך שבעה ימים תמימים...

אביי גאזונט, אני סיימתי.

אפצ'י!

היה כתוב במתכון.

וחצי כפית פפריקה חריפה.

ואני , מתוך פיזור נפש כנראה,

שמתי בדיוק ההפך.

מישהו ישרוף את הלשון היום, אין ספק...

ואולי זה סוג של סיום דרמאטי לשבוע שהיו בו כמה ימים של תהפוכות נפש ותחושות קשות של חוסר אונים,

אכזבה, פחד, וכעס.

על הצד השני (א. הצעיר)

ובעיקר,

עלי.

על שלא יכולתי לתת לו את האמפטיה וההבנה שהיה זקוק לה ורק הייתי נתונה בתוך הסרטים שלי שליבנו את הכעס עליו ומשם את הכעס עלי וחוזר חלילה

עוד ועוד ועוד.

בסופו של דבר הדברים הסתדרו (טלפון קטן לכאן ולשם) וא. הצעיר נכנס סוף סוף למקם שנכון לו להיות בו,

לעבוד קשה (טוב מאוד שכך),

ולשרת את המדינה והעם כמו כל חייל בצבא ההגנה לישראל.

ורק אמא שלו צריכה לזכור לפעמים שהסרטים שלה,

הם אך ורק,

שלה...

שבת שלום חברים יקרים, עם חום פנימי שמסלק את האפור שבחוץ...