בלי חגים נראים לעין (טו בשבט ופורים לא באמת נחשבים).

כבר כמה חודשים אנו אוכלים ארוחה משפחתית ביום שישי בערב.

כמו אלו, בפרסומת המעצבנת, זוכרים?

אז זהו.

גם אנחנו.

הבנים מאוד מאוד רצו ופתאום זה הסתדר לי.

אז אנחנו אוכלים יחד אבל לפני זה, בא קידוש.

הופה...

גם כאן הבנים, ובעיקר א. הצעיר רצו.

ובכל פעם מחדש, כשהוא קורא בסידור ומסתכל עלי כי אני שוכחת למלמל את ה"אמן" בזמן , אני רואה בעיני רוחי את אבא שלי, האתאיסט המובהק,  עושה עוד סלטה לאחור בשמיים.

השבוע אני עושה בייבי סיטר למחשב מק חביב עם ציור של תפוח בצבע לבן בעוד הנייד החביב שלי מטייל לו ברחובות בוקרשט המעטירה.

הסתדרתי איתו לא רע עד שגיליתי שאני לא מצליחה לכתוב בעברית.

לא משנה כמה פעמים עשיתי alt+shift ונאדה, שום דבר.

אין עברית.

רק אתמול פתאום שמתי לב לדגלון הקטן בקצה הימני למעלה שאיתו מחליפים את השפה אבל עכשיו ישרא לא עולה שם ועברתי לכתוב במחשב של ג. הבןזוג.

אני חושבת שהוא קצת נעלב...

ומחר אמרו שירד גשם.

כמה טיפות אבל במצבנו, מי סופר בכלל...

שבת שלום חברים יקרים, לא כדאי לומר לטורקים את האמת בפנים, כי הם פשוט קמים והולכם...

שם מדשדשות האנרגיות שלי.

ולא, זה לא עניין של מצב רוח , הוא דווקא טוב, תודה.

האנרגיות הן שנמוכות כל כך עד כדי התנהלות בהילוך איטי.

אין סיבה נראית לעין וגם לא צריכה להיות כזאת, פשוט עניין של מחזוריות החיים והימים

והדרך של הגוף להחזיר לעצמו דברים שהוא זקוק להם.

ולי, לי זאת הזדמנות להודות על האנרגיות הגבוהות והיכולת שלי לעשות את כל מה שאני רוצה ויכולה

באופן הרגיל.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של איסוף כוחות והודיה על הקיים...

האפור שבחוץ,

שמכסה את הארץ ונותן תחושה של חורף

אבל זהו שקר, כי בחוץ חם היום חום של אביב

וכל הבילבול הזה

מתאים כל כך לבילבול הפנימי

ולסערה השקטה

שבוערת בתוכנו

כבר כמעט שלושה שבועות תמימים...

אמרו שתהייה הפסקת אש לקראת  סוף השבוע.

אז אמרו.

עכשיו מדברים על יום שלישי.

מזל שיש "דד ליין " אובמה אחרת מי יודע לאן היינו מגיעים...

הכל נכון וצודק להפליא ואנחנו חזקים ומרתיעים, אין ספק

רק שלא נשכח את מגבלותיו הקשיחות של הכח,

רק שיגמר כבר...

שבת שלום חברים יקרים, שבת שתהייה סוף והתחלה גם יחד...

ישנן שתי תחושות שמתערבבות בתוכי ויחד עם זאת מאוד ברורות:

אני לא מוכנה שיפקפקו בזכותי להאמין בזכותנו להגן על עצמנו ואפילו במחיר הנורא שזה גובה.

ויחד עם זאת, אני לא מוכנה שיהפכו אותי לאדם חסר איכפתיות וחמלה לצד השני.

כן, אפשר גם וגם.

אפשר לשמוע את השיר "גולני שלי" ולרצות לחבק כל חייל וחייל באשר הוא שם, ואפשר להסתכל בתמונה שפורסמה ביום שלישי

במהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" ולראות את העיניים מוכות ההלם והעצב בלוויה של 3 תינוקות קטנים ולהרגיש

עצב, בצורה הכי פשוטה ,בסיסית ואנושית.

 לשני הצדדים.

וזה העיקר, לדעתי.

להאמין בזכותנו לעשות את שאנו עושים אבל לא להפוך לקהיי חושים ואדישים ולשכוח שבצד השני ישנם גם ,

כמונו,

אנשים.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של שקט...

רציתי לכתוב פוסט על המלחמה.

בעיקר רציתי לכתוב על השנאה העצמית שאנשים נגועים בה ונותנים לזה שמות תואר יפים

כמו הומניזם ודאגה לזולת ולעולם בכלל אבל מרוב דאגה לזולת ולעולם בכלל שוכחים

לדאוג לזולת שקרוב להם.

רציתי לכתוב על המלחמה אבל אז פתחתי את התריס וראיתי, שוב, שהטבע

חזק מהכל והחלטתי שבזה אסתפק.

שבת שלום חברים יקרים, שבת שקטה , תרתי משמע...

(לג. הבכור אין כרגע נגיעה למה שקורא שם, לאבא שלו דווקא יש. יהיה טוב).