חמצמץ ועסיסי עם טעם של ארצות רחוקות...

כוס קפה של מוקה (קפה +רבע כפית קקאו  - לפי מיצי קפיצי)

רחוצה, חפופה וריחנית, לאחר שנת צהריים קצרה אבל טובה (משהו שהרבה זמן לא הייתי פנויה נפשית לעשות)...

הזמן הכי טוב למחשבות...

"בלי לחץ..."

אמרתי לו בשיחת הטלפון אתמול בערב...

אני מחכה לטלפון שלך ולהודעות שלך כי אני אוהבת לקרוא אותם ורוצה לדבר איתך, אבל לא בגלל שאם לא תהייה שם, אני לא אוכל להמשיך לחיות, והציפיה תהרוג אותי...

אמרתי ולא האמנתי שאני אומרת את זה...

אמרתי ולא האמנתי שאני באמת חושבת ומרגישה את זה...

אבל כן.

ואם יש משהו שמתאר באופן המדוייק ביותר את מה שעברתי בחודש + האחרונים זה בדיוק המשפט שלמעלה...

חודש שהחל בסערה   ריגשית כל כך גדולה, שסחפה אותי למקומות שלא באמת רציתי להיות שם, שחשבתי שכך צריך להיות אבל רק לאחר מכן הבנתי שלא ...

ואחר כך, ההתאוששות מהסערה, שהיתה  מהירה וקלה יותר ממה שחששתי, המשך הדרך והחיפוש שלי, הכרויות חדשות /ישנות, מעשה מטורף אחד () וכל הזמן הוא, ר., ברקע...

קשר שהתפתח לאט לאט,שבועות של דיבורים ברשת, ואחר כך עוברים לטלפון...

ומדברים על הכל, על מליוני נושאים אבל לא על עצמנו...

מוצאים שנהנים זה מחברתו של זה, ואין עדיין התרגשות , ריגוש שחונק בגרון, אין פרפרים בבטן, הוא שם, וישנם עוד אחרים, שמרגשים יותר אבל גם לא נשארים, מאכזבים...

והוא שם...

קובעים פגישה...הרבה זמן מראש, אין אפשרות לספונטניות רבה בגלל אופי העבודה שלו...

וטוב לי כך...מרגישה יותר ויותר בטוחה...

משהו בפנים מתחיל לזוז...לאט...אבל בטוח...חזק...

הימים עוברים, והשעות נאספות והדקות חולפות...ונפגשנו...

וזה היה כאילו הכרנו והיינו שם שנים רבות...

והיום שאחרי...

שתמיד יש בו שינוי כי הקשר קיבל פאזה אחרת, רובד אחר, נוסף...

מגששים קצת, נבוכים...

היו  מקרים שהפגישה קטעה את ההמשך...

ידעתי שזה לא יהיה כך, וצדקתי...

מדברים, בכנות מוחלטת.

אומרים כל מה שחושבים, כל מה שמרגישים...

ואני אומרת לו "...בלי לחץ..."

כי אין בי לחץ...אין בי נתינת יתר, אין בי פחד הנטישה...

יש את הריגוש העדין , הכייפי כשאני חושבת עליו, כששומעת אותו (את הקול הממיס שלו) בטלפן, קוראת את ההודעות שמשאיר לי כשיכול...

יש בי את החיוך שלא יורד מפני, את השמחה, את  הפרפור של הלב כשנזכרת...וחושבת על הפעם הבאה...

ואת הידיעה שמבחינתי, מצאתי את שחיפשתי בשנה האחרונה...

וגם את זה יכולתי לומר לו אתמול, בלי שום חשש, בבטחון מוחלט ביכולת שלי ובכוח שלי לומר את מה שאני מרגישה ולהיות הכי אמיתית ונאמנה לעצמי...

וזה הדבר שמצביע באופן הכי מדוייק וברור על השינוי שעברתי בשבועות האחרונים...

וכשאספתי , לפנות בוקר, את ג. שחזר מסיור קצר, אינטנסיבי ומרתק בכמה מארצות אירופה הקפואות, חיבקתי אותו וחשבתי לעצמי, שמזמן לא שמחתי כל כך לראות אותו שוב...

הפטל נאכל כמעט כולו...

שתיתי את הקפה...

Dido שרה ברקע "white flag" ...ואני עדיין חושבת...ומחייכת...

לעשות משהו מטורף בקנה המידה שלו עצמו...

זה המשפט שהדהד בראשי ואיתו רציתי להתחיל את הפוסט הזה, אבל אין לו המשך, אז מצאתי את עצמי יושבת בכיסא, מול המחשב ומסתכלת בחלון הפונה לצד מזרח וחושבת...שותקת...

שומעת פתאום את דפיקות הלב שלי פועמות בחוזקה...כמו לאחר מאמץ גופני מרוכז וחזק...מין חוסר מנוחה פנימי אבל שדווקא לא מפריע ולא מציק...לא כזה שמחכה למשהו אלא משהו שאני נמצאת בתוך תוכו ונותן לי את האנרגיות להמשיך ולנוע בו וגם הלאה...

את לא מובנת...כתבה לי מרתה אתמול, ולא רק היא...

אני יודעת....

"משהו בחיי הולך להשתנות..." מזמזם בראשי השיר הזה כבר שבועות...

אני משתנית. שוב...

הבלוג שלי משתנה יחד איתי...

מישהי , צעירה אבל חדת אבחנה, אמרה לי לפני מספר שבועות: פמה כבר מילאה את תפקידה...ובאותו הרגע ידעתי שהיא צדקה...

פמה, כפי שהכרתי אותה עד כה, כפי שהיא מופיעה בבלוג הזה, ובקודמו, סיימה את התפקידה...

היא היתה אמורה להוביל אותי דרך ההתנסות הכל כך ראשונית ובתולית בקשר עם אדם אחר, עם גבר אחר, עם ד.

קשר שהיה אמור להתחיל ולהמשיך בדרך מסויימת ולהסתיים כנראה בסופו של דבר כמו קשרים רבים מהסוג הזה, אבל תפס כיוון אחר ודרך הדברים, התחושות , הרגשות שהיא חוותה, צמחה בסופו של דבר מישהי ששוב עברה שינוי, שוב עוברת שינוי...

מה יש בי שלא היה לפני כן?

יותר כוח. חוזק.

אמונה בעצמי.

בטחון בעצמי. בי כאדם עם היכולות שלי.

בטחון בכך שירצו אותי.

ירידה משמעותית בפחד מהנטישה...

לעיתים סוג של השלמה, הבנה , קצת רגיעה ושלווה...

הדברים האלה באים לידי ביטוי בדרכים שונות...

ביכולת שלי להפגין ולומר את מה שאני מרגישה, רוצה, מתאווה בלי חשש שמא הצד השני לא יוכל להכיל את זה ויעזוב אותי...

ביכולת שלי להיות אמיתית וכנה עם עצמי וככל שאני כך יותר, ההשלמה עם הדברים שלי ואלו שבתוכי נעשית יותר ויותר קלה ואמיתית...

היכולת שלי לבחון ולהתמודד עם הקונפליקטים שבתוכי שעד עכשיו עצרו בי לעשות את הצעד הסופי לקראת מימוש הרצונות הנוכחיים שלי...

חוסר הפחד מהשינויים הקטנים והיומיומיים שחלים עלי, ירידות במצב הרוח, נפילות, עליות פתאומיות , וחוזר חלילה...ההבנה שהם חלק ממני ותמיד יהיו ואין דבר שהוא בלתי הפיך בתוכי...

ויחד עם כל זאת, אני מרגישה שגם הבלוג עובר שינוי...בצורת הכתיבה שלי, בדרך ובצורך שלי לפרוק דברים ממני החוצה...

הבלוג היה רוב השנה הזאת, בלוג שקשור בד. בכל מה שעברתי בקשר איתו, הוא היה כרונולוגי מצד אחד, כשהייתי צריכה לפרוט לפרוטות ולמילים את החוויות היומיומיות שלי איתו ומולו בקשר, ומצד שני, בדקתי עד כמה שיכולתי לעומק, תחושות ודברים שנמצאים בתוכי כבר שנים והם אשר מניעים אותי בדרך בה אני הולכת, בה אני חיה...

הצורך הזה, לא קיים בי יותר.

הקשר עם ד. הסתיים למעשה...

הוא הסתיים עוד לפני חודשים כשהתחלתי סוף סוף להגמל מהתלות הרגשית שהיתה לי בו...הוא הסתיים מעשית, עבורי לפחות, לאחר שלא היה לנו קשר יותר משלושה שבועות (דבר ששמתי לב אליו רק בימים האחרונים...).

וככל שהלכתי והתרחקתי ממנו מצאתי שאני פנויה , נפשית ורגשית ויכולה לפתח קשרים עם אנשים חדשים...

ועל הקשרים הללו, אין לי צורך שבוער בתוכי לכתוב...

רק לעיתים, רק במרומז, רק כשקורה שם משהו שבוער חזק בתוכי, משהו שאני צריכה לפרוק, או לנסות לבחון אותו ואותי דרך הכתיבה וראיית הכתוב מולי...

ולכן הכתיבה היא אחרת, היא מרומזת, היא רגשית, היא לעיתים, מובנת רק לי...

לאיזה כיוון הולך הבלוג? לאיזה כיוון אני הולכת?

אין לי מושג...

אין לי קצה קציה של ידיעה...

אני רק יודעת שאני הולכת הלאה, כשאני פתוחה ומוכנה לכל אשר יקרה בדרכי ואמצא בתוכי...כשהבלוג מלווה אותי באופן ובדרך שאני מרגישה שהוא צריך להיות...

ומכאן, הכל פתוח...

היית צריכה לדעת...

כשאת מחליטה להכניס ולשתף אנשים בחיים שלך, בסיפור החיים האלה שלך, את צריכה לדעת שמתוך ההקשבה שלהם, מתוך ההבנה, הפרגון והאהבה יכול לבוא גם זעזוע גדול...

את לא יודעת מה יכול לעלות ולצוף אצל המאזין, המשתתף החדש במשחק הזה...

את לא יודעת מה הוא מעדיף, העדיף להחזיק, להחביא, עמוק בפנים במשך שנים כה רבות , כי לא יכול היה לראות את הדברים  ולהתמודד איתם...

את לא מודעת לכך שכשנחשפים לסיפור שלך, לתהליך, להתלבטויות, להחלטות , לאמת הפנימית, זה יכול לזעזע בלי שתרצי בכך, בלי שהמאזין ירצה ואפילו ירגיש בזה מיד...

רק לאחר זמן, לאחר שהדברים מתבשלים אצלו, פתאום הם מתחילים לצוף למעלה, לבקוע מתוך השכבות שבכל השנים הקודמות דאג לשמור שיהיו חזקות וחסינות סדקים...

ואז יכול להתפרץ הר געש שהוחזק עצור במשך שנים, זעזוע שמרעיד את האדמה שהוא דורך עליה, ולבה רותחת של רגשות ותחושות יכולה לשטוף ולכסות אותו או לבלוע אותו ואת חייו הנוכחיים לתוכה ולשנות אותם לבלי שוב...

כשאת מספרת את סיפור חייך את צריכה לדעת שהצד השני אינו רק שומע פאסיבי אלא יכול פתאום להיות שחקן בדרמה של החיים שלו ממש, והוא בכלל לא התכוון לכך...

כשאת מספרת את סיפור חייך, את צריכה להיות מודעת לזה...את צריכה להיות אחראית...

****************************************

שוב חזר וצץ האיש מהארץ הרחוקה, ביקש להביא אותי למקומות שבתחילה לא רציתי ללכת איתו לשם, ואחר כך החלטתי, מתוך הבנה שאולי לעיתים אני משחקת משחקי כוח ללא תכלית, כן להשתתף, במין תחושה מעורבת של נעימות וגם קצת חמלה עליו, על בדידותו...

רק שאני לא בטוחה שאלו הרגשות שאמורים להיות  בקשר בין גבר ואישה...

לוקחת אחריות על הרגשות שלי, לא משליכה עליו שום דבר, לא מצפה ממנו לשום דבר, ונותנת לו את המקום הנכון  והראוי לו בחיי, בשלב זה...

ואתמול בלילה, או ליתר דיוק, היום לפנות בוקר, נוכחתי שוב, עד כמה הדבר שהכי מעניין אותי, מרתק אותי, מושך אותי , מגרה אותי הוא שיחה עמוקה, טובה ומאתגרת עם האדם שמולי...

ומשם, הכל כבר יכול להיות הרבה יותר פשוט...וטוב...

סוף שבוע שבו הבוסים , שניהם באופן נדיר , לא היו בארץ והיה שקט , רגוע וכיף במשרד, ולקראת השבוע הבא שבו ג. נוסע לחו"ל...

יהיה דיסקו...

סוף שבוע טוב לכולם חברים יקרים...עם כל מה ומי שאוהבים...

רק אני, הכלבים ובעליהם וזוגות אוהבים שפזורים על ספסלים, בפארק...

א. הבן הצעיר הוציא 83 (!!) במבחן באנגלית ועלה הקבצה...

הפוטנציאל שידענו כל הזמן שחבוי תחת מעטה החרדות והאימה מתחיל סוף סוף לבצבץ ולצאת החוצה....

הצלחתי לרשום אותו לקורס המיוחד שנפתח בשבוע הבא בבית ספרו והוא כל כך שמח...

מחשבות...

אני הכי נגמרת כשרוצים אותי בגלל הראש שלי...

באדולינה (לא הספר, המקום).

קפה מאקיאטו מריר וחזק מוזרק ישירות לוורידים להחזיק את העיניים פקוחות...

סלט פנצנלה

ניוקי אלפרדו

קינוח באדולינה שוקולדי וכבד...

מכונת הגולים המדדה לאיטה, כואבת אך מחייכת באופן גבינתי...

סוףיום...

סוף הירידה , תחילת העליה...

עשר בלילה היא שעה מצויינת לצאת להליכה...

בא מכאן

מכיר את הליבה...

עכשיו בונים ומגלים את החומות , את הקליפות

שמכסים עליה...

והכל כל כך קל , פשוט וזורם

והכל כל כך מסובך לפתע...

קמתי בבוקר, והרגשתי כך...בשיאו של עומק הגל...

(פוסט של בדיקה...)

השעות שלמדתי לאהוב...

השעות שפעם היו חלק משגרת יומי אבל בזמן האחרון משתדלת לא להיות בהן יותר מדי...

יום ארוך, מעניין, מרתק, לעיתים מסעיר...

יום שהתחיל בשיחות , המשיך בגילוי לב לחבר יקר, והסתיים בעוד שיחה מרתקת עמוק לתוך הלילה...

בלי ציפיות... לא בשלב הזה לפחות...

אבל עם מתיקות בלב וחיוך גדול על הפנים...

והכי חשוב, למדתי היום שבכל אחד מאיתנו יש את הפרוורסיות שלו...הסטיות הללו שרק במזל, אצל רובנו הן נשארות קטנות , לא משתלטות לנו על החיים, אבל נותנות את התבלין שאנו זקוקים לו...

אני בוודאי שזקוקה לו...

ביום ראשון אני צריכה לדבר עם אנשים...

אני מגיעה לעבודה, פותחת את המחשב, מעלה את כל התוכנות האפשריות לשיחה עם אנשים, משאירה אותן פתוחות ומחכה...

לוותיקים ולחדשים...

משהו בתוכי צריך את השיחות הללו ביום ראשון...

את התחושה , לאחר סוף השבוע, שאני ממשית...שאני קיימת...שאני מעניינת...שאני רצויה...שחיכו לי, לבואי...

והם באים...

ותיקים ומוכרים, חדשים ומרגשים...

והשיחות מתחילות...

גישושים ראשוניים, הצגה אישית, ואז השיחה מקבלת כיוון מסויים, לעיתים נשארת בו וממשיכה הלאה , לעיתים מזדגזגת לכיוונים שונים, לאן שכל אחד לוקח אותה...

יש שיחות שלא ממשיכות הלאה ומסתיימות באותו , לרוב, יש המשך, בימים אחרים, ולפעמים גם מעבר...

יום ראשון הוא הוא יום של אנשים

זקוקה לאנרגיות שמקבלת מהשיחות איתם, שנושאות אותי איתן להמשך השבוע...

יום ראשון הוא יום של אנשים...

כל יום , בשבילי, הוא יום של אנשים...

*************************************

היום זה "אחרי החגים" וטוב שכך...

לא האהבתי אותם השנה...לא היה לי טוב בתחושה הדביקה הזאת של הביחד המשפחתי, של הימים של הבית...לא הרגשתי חלק מהחגיגה השנה...

אולי זה חלק מחוסר המנוחה שנמצא בתוכי כבר יותר משנה, שבו גם כשאני מרגישה שלווה ורגועה זה רק באופן יחסי והאדרנלין פועם בעורקים ובלב באופן בלתי פוסק לעיתים...

לא אהבתי את תקופת החגים השנה,  שוב היתה בה המתנה, תהייה וכאב...יחד עם ריגוש...

שמחה באופן מסויים שהימים חזרו למהלכם הרגיל, ללא נסיון של חגיגיות שלפעמים, בגלל תחושת הלב, נראה לי מזוייפת ולא אמיתית...

והסתיו עכשיו בשיאו והחורף מתקרב לו בצעדי ענק...

ואני פוחדת...

עייפה...

שנה וחודשיים של לימוד עצמי בלתי פוסק , על עצמי, על גופי, על נשמתי ...

בלי חופש בכלל...

עייפה...

רוצה ללכת מכאן...צריכה ללכת מכאן...

להיות לבד...

קצת...

פוסט מלאנכולי משהו...

*********************

(הבהרה: אין הכוונה לעזוב את ישרא)

חודשים שלא יכולתי להאזין יותר למוסיקה המתוקה שבאה ממנה, שאותה היא שרה...

חודשים שהייתי צריכה משהו חזק יותר, משהו שחותך בי קצת כי כל הזמן משהו אחר חפר בתוכי...משהו שיהיה באותו החוזק של הכאב , שיכול לעמוד מולו...

והמוסיקה של אמה שפלאן ושרה ברייטמן היא לא כזאת...

היא לא מכה, היא לא חופרת, היא לא מגרדת את העצם...

היא נשפכת, היא רכה, היא מלטפת...

ואני לא רציתי ליטוף כזה ...

לא רציתי ליטוף מהמוסיקה...

רציתי ליטוף ממך...

ולא היה אחד כזה...

ועכשיו, פתאום מצאתי את עצמי חוזרת גם אליה...ואל שרה ברייטמן...ואל המוסיקה המלטפת...

כי אתה כבר איננו ואני לא מתגעגעת אליך יותר, אני לא רוצה אותך...

ישנם אחרים...

וישנה אני...

שומעת את אמה שפלאן לאחר חודשים שלא שמעתי אותה...

נזכרת בסיומן של הפגישות שאז היינו שומעים את "siempre le stele"  ושומעת את הקול שאומר: 

שיהיה קל בחוץ וגם בפנים...

שומעת את אמה שפלאן לאחר חודשים שלא יכולתי לשמוע אותה...

ויש סערה בבטן ודמעות בעיניים

וידיעה ובטחון פנימיים שיהיה בסדר...

שאני אהיה בסדר...

ויותר מכך...

עמדתי על הרגליים, ולא הפסקתי לרקוד ולהשתולל,  יחד עם כל האמפי בקיסריה שהיה מלא עד אפס מקום,  מהרגע הראשון שהם עלו לבמה עם השיר "משהו קטן יפה" דרך כל השירים שלהם, עם רמי פורטיס כאומן אורח, עם הדמעות שעמדו בעיני כששרו "להתראות נעורים, שלום אהבה" ועד להדרן הסופי "רכבת לילה לקהיר"...

ההופעה האחרונה של משינה...

מעולם לא הייתי בדבר כזה...

אני כל כך שמחה שיכולתי להשתתף ולחוות אותו...

וסחוטה מעייפות...

מחר טיול.

סיפורים, אחר כך...

לילה טוב וסוף שבוע מענג חברים יקרים...