שבכל פעם עוברת בי התחושה שאני צריכה לעשות הכרות מחדש עם עצמי, עם הסובב אותי...?

מה יש בו שנותן לי את התחושה שכל מה שהיה בשבוע שלפני כן כאילו לא קיים יותר ואני צריכה להתחיל הכל מחדש, מנקודה חלקה ולבנה, ה"טאבולה ראסה" של החיים , של היומיום...?

ואני לא מדברת על דכאון יום א'.

את זה, תודה לאל או למי שזה לא יהיה, עברתי, ולא כי העבודה שלי פתאום כל כך מהנה, מרתקת  ומספקת , להפך, אלא כי משהו בתוכי כנראה השתנה בחודשים האחרונים, פחות תלויה אולי בגורמים חיצוניים לשמחה או לעצב שלי ולא חווה יותר את אותו הדיכאון שהיה בן לוויה כל כך קרוב וצמוד אלי בחלק גדול משנות חיי הבוגרים.

אני מתכוונת לתחושה הקצת לא מציאותית, סוראליסטית שעולה בי לעיתים כבר במוצאי השבת ומתחזקת מאוד בבוקר יום ראשון, כשאני מתארגנת לי לקראת העבודה...

כאילו מעולם לא הייתי ואני צריכה להתחיל הכל מחדש...

אני מגיעה למשרד, עושה את הדברים הקבועים שאני עושה יום יום: פותחת את הרדיו, מדליקה את המחשב, לוקחת כוס מים מהמטבח, כמה דקות פיטפוט עם החברות במשרד על סוף השבוע, וכל אותו הזמן מקננת בי התחושה שמשהו כאן לא מוחשי לגמרי...

שאני כאן, ולא כאן...

ואז הטלפון הראשון מתחיל להכניס אותי למציאות המוכרת לי, שבה הייתי קודם, וכולם מכירים אותי ואני לא צריכה להוכיח שום דבר מחדש...

אבל רק בסופו של יום ראשון אני חוזרת לתחושה הרגילה, היומיומית, המוחשית , המוכרת של החיים שלי...

וכך עד למוצ"ש, יום ראשון הבא...

בבקשה, עד כמה שזה נשמע מוזר, נא לא לאשפז אותי כאן ועכשיו...

וחוץ מהצורך להסביר מחדש לכל אחד את הסיבה לצלקת המגלידה על פני (והבעות פניהם המשתנות בין "אוי, מסכנה" לבין "תמיד ידענו שאת אישה מוכה" ), העניין הזה מתקדם לקראת החלמתו...

שבוע טוב חברים יקרים, שבוע ראשון של נובמבר, אין ספק, הסתיו כאן והוא מתכוון להשאר...

שלל המראות שמקיפים אותי בחדר הכושר היו הפעם נגדי...

מכל עבר ניבטו פני עם החתך בצורת סימן שאלה,  המפאר אותן בדיוק באמצע  קרוב לעצם הלחיים המוכתמת בצבע הצהוב של הפולידין המחטא.

ועד כמה שאני אוהבת היום שמסתכלים עלי, לא יכולתי להמנע ולהתעלם מהידיעה שהסיבה שבגינה מסתכלים אינה יופיי הכה מדהים (כן, כן...) אלא השאלה המנקרת בתוכם האם זאת אישה מוכה לפנינו או סתם אחת שנפל עליה ווילון וונציאני...

כן.

אני מרחמת על עצמי.

היום.

מחר יהיה יום חדש...

ובכלל רציתי לספר על הנסיעה אתמול בלילה, בכבישי הדרום החשוכים והשוממים , כשברקע מלקולם מקלארן עושה אהבה עם פאריז שלו במילים ומנגינות שבכל פעם מחדש שאני שומעת אותן, אני נמלאת דמעות ותשוקה נכספת לעיר הזאת...

ועל ההליכה בגשם הסוחף הראשון  של החורף המתקרב למרות כל נסיונותי להתעלם ממנו, כשאני מנסה ללכת (תרתי משמע) בין הטיפות הכבדות שניתכו מלמעלה, נרטבת עד לשד עצמותי ולא מצליחה להפסיק לצחוק ליוני בטלפון...

ובוקר שישי ,שלמרות תחילתו , הפך להיות מהנה ביותר, עם ארוחת בוקר ונינוחות ששורה בין ג. וביני כפי שהרבה זמן לא היתה בנו...

סופו של שבוע עמוס, מלא ומהנה ביותר , ששתי חוויות פחות נעימות שהשתלבו בו הזכירו לי את המתיקות והמרירות שמשולבים לעיתים יחד בחיינו...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של זהירות מחפצים נופלים ובריאות...

תריס גלילה שנפל.

חתך שנבקע בפנים.

משקפיים שנסדקו.

חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש, אמר הרופא.

ופולידין.

אולי תהייה צלקת חיוורת שתעלם עם בוא הקיץ...

ידעתי מדוע אני מעדיפה את הקיץ...

יכול היה להיות גרוע יותר ,אני יודעת...

ובינתיים , אני

מסומנת...

זה היה קורע לב.

לראות אותה אוחזת בשקית ובה חפצים שבכל קנה מידה אפשר לקרוא להם רק זבל, אבל בשבילה זה הבטחון בהתגלמותו שעכשיו עומד להלקח ממנה...

בחדר כושר אני מנצלת את ההליכה והרכיבה על האופניים המשעממים עד דמעות לצפייה בתוכניות טלווזיה שבבית לא הייתי מתקרבת אליהם אפילו עם אקדח טעון צמוד לרקתי (בניגוד לעבר הלא רחוק שלי, שאלו היו הלחם והמים בהרגלי הצפייה הטלווזיוניים שלי...).

ואתמול היה תורן של תוכניות הגינון ועיצוב הבית בערוץ bbc prime.

אחת התוכניות "לסדר את הבלאגן" עסקה באירגון וסידור בתים שבעליהם כבר הרימו ידיים מול אי הסדר הכרוני שלהם.

התהליך הוא די פשוט: המנחים באים, עוברים עם בעלי הבית על החדרים המבולגנים שדורשים יד מכוונת באירגון , סידור וסילוק דברים מיותרים, ואחר כך ממייינים יחד תוך כדי העברת דאחקות הדדיות וחוזרים , שמחים וטובי לב, לבית חדש לגמרי...

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את התוכנית אבל מההתחלה הרגשתי שמשהו שם לא בסדר...

גיבורת התוכנית, אישה בשנות הארבעים שלה, גרושה עם שתי בנות בוגרות, מאמנת סוסים בסקוטלנד שחוותה נטישה ע"י אביה בגיל 4.

זה לא היה הבלאגן הרגיל שיש בבתים, שיש לנו בחדרים ששם אנחנו זורקים את כל מה שאין לנו זמן, כוח, ומקום לסדר.

מקומות שהולכים ומצטברים בהם דברים שהיינו צריכים מזמן לזרוק אבל משהו לא מאפשר לנו לעשות את זה...

זה היה הרבה מעבר.

וראיתי את זה כבר בעבר, בתוכנית טלווזיה על נושא אחר.

זה היה כל כך בולט לעין , ומנחת התוכנית כל כך לא ראתה את זה שכמעט צרחתי את זה מולה באמצע חדר הכושר...

גיבורת התוכנית סבלה באופן בולט וחד ביותר מתסמונת החרדה הכפייתית (OCDׂ) שהתבטאה אצלה באיסוף אובססיבי של דברים ואריזתם בכל מיני צורות ואופנים שונים כשכמובן הם נשארים שם, צוברים עוד ועוד חפצים וכך הלאה...

ואני לא מדברת על אי סדר.

אני לא מדברת על דברים שזרוקים פה ושם.

אני מדברת על כך ששום דבר שהגיע לידיה אי פעם בחייה הבוגרים, לא נזרק.

ולא משנה אם הוא חדש, ישן, שלם, שבור, שימושי או מיותר לחלוטין.

שום דבר.

ועל הצטברות של דברים שנמצאים בכל פינה בבית ולמעשה אין מקום לשבת, לנוח, אפילו לעיתים לעמוד שלא לדבר על אפשרות לנוע ממקום למקום בתוך הבית ולמעשה משבש את החיים לחלוטין.

זה בלתי נתפס, צריך לראות כדי להאמין ...

והיא , גיבורת התוכנית הודתה בכך.

היא אמרה בצורה הברורה ביותר שזה נותן לה בטחון, שזה נותן לה שליטה על חייה...

וכך למעשה מרגיש כל אדם שחווה את התסמונת הזאת , שמכרסמת בו שוב ושוב ושוב ושוב במחשבות טורדניות, בצורך לעשות מעשים מסויימים , באופן ובסדר וצורה מסויימים, זה נותן להם תחושה של בטחון ושליטה על חייהם כשהם לא מודעים למעשה עד כמה הם שבויים בתוך התהליך ללא שום שליטה על חייהם...

מנחת התוכנית , שלא הבינה כלל מה עומק הבעיה שאיתה היא מתמודדת, היתה מאוד נחמדה ורצתה לעזור, ויחד הן החלו לסלק ולזרוק דברים עד שהגיעו למגירה שליד המיטה ושם, כשרצו לזרוק את אוסף הג'אנק השבור, מעוך, מלוכלך , שמכל נקודת מבט אפשרית וסלחנית אין בו שום שימוש, היא לא יכלה יותר, נשברה, ופרצה בבכי.

המנחה ניסתה לשווא להבין מדוע היא נאחזת בזה , מדוע היא נאחזת בדברים בכלל , ניסתה להרגיע אותה ובסוף החליטו להשאיר את זה בידיה ולא לזרוק אותם.

וכך הם המשיכו ובסוף הבית באמת  נראה אחרת.

נקי , מאוורר, עם הרבה מקום פנוי, יפה...

אבל זה לא יעזור כי הרי הבעיה עצמה נשארה והצורך למצוא את הבטחון והשליטה בחייה תוך כדי איסוף חפצים אובססיבי הוא חזק ממנה, עד שתקבל את הטיפול  המתאים, תרופתי ופסיכולוגי כאחד...

ובי זה נגע מהמקום שבו א. ואנחנו התמודדנו עם ה OCD שלו ועם חוסר האונים הכל כך כואב של האנשים שחווים אותו והקושי של הסביבה להכיר בזה בכלל...

(ועדיין אני כותבת מסביב ולא יכולה לכתוב על זה ממש...)

בתמונה שמצאתי על שולחן העבודה המשותף לי ולג. הבכור, שהביא אותי בבת אחת ובפתאומיות לבכי ארוך ומטלטל?

מה יש בה שראיתי הפעם ולא ראיתי בכל עשרות ואולי מאות הפעמים שראיתי אותה מאז צולמה לפני 14 שנים?

אולי זאת העמידה הזקופה של ג. הבכור, בן החמש בתמונה, ידיו שלובות מאחורה במין בטחון שליו,  מבטו הפונה לצד,מלכסן את עיניו מעט למעלה,  מחייך חיוך קטן ומסתורי...

אולי זה א. הצעיר, בן השנה וחצי בתמונה, עומד על רגליים שמנמנות,  פסוקות מעט, בנסיון להגיע לעמידה בטוחה ויציבה יותר, אוחז בידים ששומן תינוקות עוד מכסה אותן חלק מצעצוע בצבע אדום, בטנו בולטת מעט מעל מכנסיים צבעוניות וחיתול שמבצבץ מתחתיהן, חיוך  והבעה ממזרית של חתול שאכל את השמנת נסוכה על פניו...

ואולי זה זכרון הבית של אמא שלי שחלק ממנו נראה שם בתמונה...

אולי על משהו שהיה ולא יהיה עוד לעולם...

היתה שם דקה , כשהמקעקע החל לעבוד ולחרוט על גבו של א. הצעיר, שבה הרגשתי כמו בברית שלו, ועוד רגע אלך לחדר השני ואמרר בבכי קורע לב.

הדקות שלפני כן הלכו והפכו להזויות משהו בעוד המקעקע מסדר את כלי וסביבת העבודה שלו בסטריליות ובהקפדה של חדר ניתוח קטן.

מצאתי את עצמי יושבת בחדר הכניסה , מולי חלונות זכוכית ובהם כל מיני סיכות קישוט ושאר אביזרי נוי לתקיעה במקומות אסטרטגיים אלו ואחרים בגופנו (ותודה לאל, שהתמונות שהיו שם להדגמה לא היו מפורטות ואינטימיות מדי, והמבין יבין!! ), מוקפת בשלל דוגמאות לציורי גוף עתירי צבעים, הבעות ומשמעויות  ומקשיבה לשיחות שמתנהלות סביבי ועוסקות רובן ככולן בהיכן, כמה ואיפה לקעקע/לתקוע סיכה זאת או אחרת...

א. מצידו הביט בעניין רב בהכנותיו של המקעקע (שנשא על גופו דוגמיות רבות לאומנות הציור על הגוף ) ושוחח איתו בעניין רב על נושאים רבים שקשורים לעולם הזה (ובאמת, הקשבתי קשב רב, אני לא זוכרת מילה אחת שנאמרה שם), ויחד עם זאת , ככל שההכנות התקדמו לקראת הרגע הגורלי החששות והפחדים עלו בו וכדי להרגיע את עצמו היה בא אלי, לוחץ את ידי לחיצה קצרה ורועדת ושוב חוזר למקעקע.

ואחר כך הכל התקדם במהירות.

הקעקוע צוייר.

החברה של א. באה להיות איתו.

ואני הלכתי לדרכי כשאני חושבת לעצמי באילו עוד מקומות אמצא את עצמי בעתיד...

והציור שהוא בחר (כשאני עומדת מאחורי גבו , למורת רוחו הגלויה בעליל ומאשרת את הצורה, הגודל והמיקום) היא טרייבל (כך זה נקרא בשפת הקעקועים המקצועית ), דהיינו מין צורה מופשטת שנראית כמו להבה מתגלגלת בצבעים שמסמלים אותו כל כך : אדום, צהוב, כתום...

והאמת, זה די חמוד...

*************************

הולכת עכשיו לרופא אף אוזן גרון .

נמאס לי להרגיש כמו מערכת סטריאו מקולקלת...

עדכון 14.15

"האוזן שלך סתומה טוטאלית" אמרה לי האחות כשדחפה בפעם השניה את המזרק עם המים עד שכמעט יצא לי מהצד השני .

משום מה זה כלל לא הפליא אותי ...

פמה ששומעת שוב סטראופונית

כמו טבעות

פלא

המשתלבות אחת בתוך

השניה,

כך אני טווה

את שרשרת

האנשים

שמקיפים אותי,

ונמצאים

בחיי...

האוזן שלי.

on & off מאז הבילוי בים בראש השנה.

אני לוקחת טיפות.

זה לא עוזר.

אני שומעת בהד.

אני שומעת במעומעם כמו מתוך מערה עמוקה.

מושכת בה כל הזמן כדי לנסות לפתוח אותה.

זה מטפס לי על העצבים!!

זה מוציא אותי מדעתי !!

מדהים עד כמה הפרעה קלה יחסית (וזמנית אני מקווה) בתיפקוד של איבר בגופנו יכולה להוציא אותנו לגמרי משיווי משקל, ובמקרה הזה, על אחת כמה וכמה...

פמה שהולכת לצלול לערמת הדפסות בעברית של עולה חדש (וזאת לא ביקורת, זה רק ציון עובדה).

ההתחלה לא בישרה טובות.

עד שהצלחנו להתכנס כולנו, ארבעת בני המשפחה לארוחת צהריים של יום שבת אצל אווזי, כולם רבו עם כולם.

הגדולים עם הצעירים,  הצעירים בינם לבין עצמם, ויכוחים שנכנסים ללופ בלתי נגמר ומעכירים את האווירה של היחד שאבד לנו מעט במיוחד לאחר שג. הבכור התגייס לצבא (עוד מעט שנה, איך הזמן עובר...) ואת ימי השבת המעטים שיש לו הוא מנצל לשינה, בילויים ופגישות עם חברים.

בזמן הזמנת המנות הארוחה קיבלה פוטנציאל להפוך לארוחה מהגהינום , ואני כבשתי את עיני בתוך התפריט, מרגישה איך הדמעות פורצות ממני בלי שליטה וכורעת תחת המחשבות הפולניות בעליל של "למה אצלי זה ככה? איפה טעיתי, איפה טעינו, ומה יהיה...?"

ובנקודה נמוכה זאת כשאנחנו עומדים בפני מלחמת הכל בכל, לקח ג. הבכור את המושכות בידיו , ומתוך סוג של מנהיגות שקטה שתמיד ידענו שישנה בו התחיל להתיר את החוטים הכאובים שהיוו את הפלונטר הגדול שנכנסנו אליו...

ומכאן תפתחו שיחות מרתקות על נושאים שכמעט ולא מדוברים ביום מיום, במיוחד מהצד שלו, הכל כך סגור ומופנם.

הוא דיבר על הצבא.

דיבר על חוסר הבטחון והביישנות שלו שגורמת לו לקושי לפנות ולהכיר בחורות.

סיפר על הבטחון העצמי הגדול שיש לו במקומות אחרים בחייו, בצבא, עם חברים, ביכולת שגילה לעמוד מול אנשים רבים , להופיע, ללמד, לפקד.

מחשבות על העתיד.

הרצון ללמוד בטכניון (תעודת בגרות שהלוואי עלי...), וגם על הטיול הגדול לאחר הצבא (דרום אמריקה, המזרח לא ממש מעניין אותו) והרצון לעזוב את הבית ולשכור דירה...

ובכל זה , במין נחת רוח שבה כל אחד מקשיב , מוסיף ומדבר פה ושם והשיחות מקבלות רבדים נוספים חדשים ומרתקים...

ובאותה ההזדמנות א. הצעיר פרס ,בבגרות ובשקט, את רצונו לעשות קעקוע , וביקש להתייעץ בנושא וכשקיבל את רשותנו (קעקוע קטן, על הגב, והתמונה באישורנו ) לא ידע את נפשו מרוב אושר ופשוט התנפל עלי בחיבוק ונשיקה...

וכך יצאנו שבעים, מפוייסים ומחוייכים ופנינו איש לדרכו להמשך עיסוקי השבת...

יש לנו בסיס טוב.

יש לנו בסיס מצויין.

אנחנו רק צריכים לזכור שהוא שם ומשם קל להמשיך הלאה...

א. הצעיר קיבל רק השבוע את התעודה של קורס מיכא"ל שעשה לפני שנה (הם זריזים שחבל על הזמן...) ושם אפשר לראות את השיפור שחל אצלו מתחילת הקורס ועד סופו (74 שעות סה"כ) שלעיתים התבטא במאות אחוזים !

ואני שואלת את עצמי, איך כל זה לא בא כלל לידי ביטוי בשנת הלימודים שעברה, ואיך בשנה הזאת, בחודשיים ברוטו שהוא נמצא בכיתה ט' , בחטיבת הביניים האחרת , הוא כבר חווה הצלחות במבחנים, עובר את ימי הלימודים בלי לקבל הפרעות על ימין ועל שמאל, ולמרות שלא מודה בפה מלא, פשוט טוב לו שם...

היתה שבת טובה חברים יקרים, שבת שנותנת כוח לשבוע חדש וטוב לא פחות...

העולם כולו

פרוש

בכף ידך,

וכל שעליך לעשות

הוא

לסגור אותה

עליו

ולקחת אותו

איתך...