בעבר ,

היה לדברים שעוברים בחיי פוטנציאל גדול

להכאיב לי.

והיום,

כשאני נותנת לעצמי להיות בהם

בכל כולי,

להשאב לתוכם,

לחוות אותם במלואם,

אני מרגישה ,

אפילו שהיו זמנים של כאב שחפר בי,

כאילו אין באמת דבר שיכול

לגעת בי,

לפגוע...

ואני תוהה,

האם איבדתי משהו  או

הרווחתי...

מחשבות של סוף חודש אוקטובר.

במעבר הסופי שבין סוף הקיץ והסתיו לתוך החורף.

ושוב, יש עבורי, בימים הללו הבטחה שנישאת

באוויר...

לחורף קל יותר אולי...?

ארוע מס' 1:

בנות המשרד יושבות בארוחת הצהריים ומדסקסות על משרד מסויים (מרכלות? אנחנו?  מה פתאום!! ).

עשר דקות לאחר מכן מגיע טלפון מאותו המשרד שמעוניין להעביר אלינו לקוח שלו.

ארוע מס' 2:

בחדר השני מדברים על מקום מסויים.

עשר דקות לאחר מכן מגיע טלפון ממנהל אותו המקום ומבקש לשוחח עם הדוקטור.

כן, גם משם יגיע כנראה לקוח.

אמאל'ה!

spooky...

מצד שני, אמרתי לדוקטור, אולי כדאי שנתחיל לדבר על דברים כבדים ממש.

כמו מליוני שקלים/דולרים בלוטו או משהו כזה...

גיליתי שדכאון יום א', שבעבר הלא רחוק היה חלק ממני כמו נשימה ממש,  עבר משעות הבוקר והתיישב בתוכי בזמן היציאה הביתה.

משהו בחושך שבחוץ, הקור והרוח הביאו לדישדוש מצב רוחי לגובה המדרכה כמעט , או אם להיות מדוייקים יותר, לגובה פסי הרכבת.

וגם זה סוג של spooky...

טוב, אולי נמצא את הישועה באנדורפינים...

העייפות נמזגת פתאום בכל הגוף, כאילו טונות של חומר יושבים עליך ולא מאפשרים שום תזוזה.

רק לעפעפי העיניים יש פתאום חיים משלהם ובלי שום הקשבה לאותות שנשלחים מהמוח הם מתעקשים לרדת כלפי מטה ולהעצם.

ואז מתחיל המאבק.

אני מנסה לפקוח את עיני.

העיניים, עצמאיות לגמרי,  נסגרות.

ושוב וחוזר חלילה...

ואיכשהו אני מצליחה להחזיק מעמד עד שנוצר לו חלון של זמן ואני יכולה לשים את הראש על השולחן ולהפסיק את מלחמת העולם בין העפעפיים לביני.

לכמה דקות לפחות...

זאת בחירה, אני מזכירה לעצמי בנסיעה לשם באמצע הלילה, כשהחושך סוגר עלי מכל עבר והרחובות ריקים מאנשים, שחלקם מנסה למלא את השעות הללו של שישי בלילה במטען אנרגיה תוסס וסוער שישא אותו לתוך השבוע הבא, והחלק האחר, מתמלא באותה האנרגיה משנת לילה עמוקה.

זאת בחירה שלי איך לראות את טווח השעות (8) שנפרש למולי שבו אני אמורה להיות ערה ולתפקד במידה גדולה של בהירות.

הפעם בחרתי לקחת את זה קשה ולהגיע עם מועקה מסויימת.

והתבדיתי.

היה הרבה יותר קל מכפי שזכרתי בעבר.

החֵברָה היתה נעימה , הזמן עבר במהירות, ותרסקתי לתוך העייפות רק בסביבות 6 בבוקר.

ומשם כבר ראיתי את הסוף...

לילה לבן.

בוקר טוב.

אני הולכת לישון.

בו מבינים שקבוצת האנשים הצעירים שעומדת בנוח על המגרש עוברת ממצב של צוערים לקצינים, הוא כשלאט לאט,  נעלם הצבא הלבן מעל כתפיהם ופתאום רואים גוש אחד ירוק-חאקי( וכמה מהם בצבע לבן של חיל הים) שרק צבע הכובע על ראשם מבדיל בינהם.

ואותו הצבע של הכובעים השונים (גווני חי"ר למינהם, כסוף של ההנדסה, שחור של השריון וירוק כהה של מודיעין), צובע בצבעים של רוך מסויים את מבנה הבטון המזויין האפור , שיא העיצוב האדריכלי של שנות השישים, שבקלות אפשר למצוא בו, חיצונית,  יותר דברים שמאפיינים כלא מאשר בסיס הדרכה.

והיו שם כולם.

כל עם ישראל כולו.

על בניו, בנותיו, טפיהם, צעיריהם וזיקנהם.

והיו חילוניים.

ודתיים.

מבוססים וכאלה שפחות.

תושבי המרכז והפריפריה.

והיו גם אלו שלא שכחו ונושאים איתם את המשקעים של התקופה האחרונה ומסרבים להפרד מהם, כמו אותה אם צעירה עם שלושת ילדיה הקטנים שעמדה ממש לידינו ושמעתי אותה אומרת להם: אתם רואים, הקצינים ששם, על המגרש , פינו אותנו מהבית...

ולא יכולתי להמנע מהמחשבה שעברה בי בחטף, למה, למה מנחילים כאב וכעס במקום מחילה...

וחוץ מזה היה גם הטקס.

ואני, סאקרית של טקסים צבאיים שכמותי (כן, גברים במדים עושים לי את זה, וחיל הים במיוחד...) , נהנתי מכל רגע ורגע שבו, זימזמתי ושרתי את השירים שליוו אותו (תזמורת צה"ל במלואה) כולל הנואמים של הרמטכ"ל (דני, הם קוראים לו דני )  ושאר האנשים החשובים שהיו חייבים לומר את דברם לקצינים הצעירים ולנו.

והכי הכי, מחאנו כפיים.

לילדים שלנו.

לילדים של

כולנו...

ואם הוא היה נותן לי, הייתי מצמידה את שפתי ללחיו ולא עוזבת אפילו לדקה אחת...

שבת שלום חברים יקרים, אצלי זאת תהייה שבת שבה הלילה יהפוך ליום והיום ללילה...

גבוה.

יפה עיניים.

צח פנים.

וזאת לא הדרגה שעל הכתף

שהומה את ליבי,

כי מצידי יכלו לשים על ראשו

גם זר דפנה (אם כי, זה היה עוקץ ולא נוח כנראה),

אלא בדברים שמקופלים

בתוכה,

האומרים שיש בו את היכולת והכישורים

להניע אחריו

אנשים,

ושסומכים עליו.

וגם

אני.

המשך יבוא.

(פמה, אמא של סג"מ צעיר.

עייפה מאוד.

ועכשיו גם קצת דומעת.)

טבועים בגוף כמו בנפש.

כמו סוג של ד.נ.א.עלום שנצרב בו בעבודה קשה ומאומצת שמתחה אותו וכיווצה בהתאמה.

השרירים הם מוליכי הזכרונות והם מקבלים בשמחה את הנסיונות המחודשים שלי לבדוק עד להיכן אני יכולה לקחת אותם שניה לפני שמרגישה שהם כמעט מתפרקים להם מרוב מאמץ.

ואחר כך, האנדורפינים, כמובן...

יום חופש באמצע (סוף) השבוע, כאילו לא מיציתי את מנת החופש שהיתה לי בחודש האחרון מעל ומעבר.

שנתיים חסר חודש לאחר הגיוס שלו, ג. הבכור מסיים היום קורס קצינים ומקבל דרגה.

ורק עכשיו, כשכתבתי וראיתי את המילים מול עיני , שחור על גבי לבן , אני מתחילה פתאום לקלוט ולהבין את משמעות הדבר...

נוסעים לסוף העולם.

להתרגש.

מטייל המשפט הזה בתוכי כבר כמה וכמה ימים.

ואיתו התעררתי גם הבוקר, שטפתי פנים, אכלתי, התאפרתי, התלבשתי ונסעתי...

עייפות בלתי מוסברת כשאני בעצם כלל וכלל לא עייפה.

לא פיזית ולא נפשית.

משהו עבר בי בימי החג של החודש האחרון.

נכנסתי אליהם בידיעה ברורה לגמרי שהשנה זה יהיה אחרת.

השנה לא תהייה בי אותה תחושת מחנק ומועקה שהיתה תופסת בגרוני ושוכנת בבית החזה כמו גוש אבן של טונות רבות.

הידיעה הזאת היתה ברורה לי לגמרי כשנכנסתי לתקופה הזאת כשאני בסיטואציה מסויימת, והיא נשארה בי גם כשהסיטואציות השתנו לגמרי.

כשמצאתי את עצמי עושה סוג של ניקיון פנימי, פרידה מדברים שקשורים לעבר קרוב או רחוק יותר, יכולת לומר "שלום", יכולת

לשחרר.

ובניגוד לפעמים בעבר הכאב היה ממוקד, זמני מאוד והתפוגג לו במהירות לתוך הבנה ברורה וחותכת שאין בידי לעשות דבר מעבר לדברים שנעשו.

שזאת לא אני זה הם.

ו"הם" יכולים להיות בעצם כל אחד.

הידיעה הזאת  אינה מסירה ממני אחריות למהלכים שאני עושה בחיי ולשבילים בהם אני הולכת ופוגשת אנשים שבאים , נשארים ולעיתים גם הולכים ממני.

הידיעה הזאת נותנת סוג של שלוות נפש מתוך ההכרה שישנם דברים שפשוט אינם תלויים בי, ואין שום דבר בעולם שאני יכולה לעשות , ולהשאר שלמה עם עצמי, כדי לשנותם.

וזאת הנקודה שבה השחרור מתקיים.

חיצונית.

ופנימית.

והיכולת להסתכל קדימה.

להרגיש את הלב נע במין ציפיה מתוקה לבלתי נודע,

ולחייך...

ואין, אין לי מושג איך בכלל עלה , צמח ונכתב הפוסט הזה...

(*"התחדשות" עופרה חזה).

ופתאום, מתוך ים התמונות הצבעוניות משנות הילדות של א. הצעיר וג. הבכור בילדותם נפלו מספר תמונות בשחור לבן
קפאתי.
בלעתי רוקי, נשמתי עמוקות והסתכלתי.

חשבתי שזה כבר מאחורי.

כמה אפשר להגעגע, עמוק עמוק בפנים, אפילו אם עברו 19 שנים, 11 שנים?

אבל מול התמונה של אבא, אמא עם תסרוקת גבוהה של תחילת שנות השישים וילדה חלקת שיער בתספורת עגולה שמקיפה את פניה ומלכסנת את פניה למצלמה, וחיוך קטן על פניה, כאילו נותנת אותו במשורה,הדמעות פרצו וטלטלו אותי לגמרי בלי שליטה.

והם המשיכו מול התמונה שלי, בת שנה , על כתפיו של אבא שלי מביטה בסקרנות בוטחת במצלמה ובמי שמאחוריה...

יש בו, באבא שלי בצעירותו, היה משהו שדומה לקנת בראנה.

אמא שלי , צעירה ויפה מציצה מבעד מסך צמחים.

ותמונה שלנו עם  אבות המשפחה המורחבת, עומדים רציניים כמו בתמונת מחזור ורק אני מסתכלת לצד,למשהו אחר שעניין אותי כנראה יותר.

ועוד שתי תמונות.

האחת, ילדה יושבת על כיסא בפארק, ידיה עמוסות בובות, וסרט לבן גדול על ראשה - אמא שלי בת שנה
השניה ילדה בכיסא גבוה של תינוקות, פניה מוטות קדימה ולמטה, מחייכת בשימחה למשהו עלום, שנמצא שם - אני , בת חצי שנה.

והדמיון, הדמיון כל כך בולט עד כדי צמרמורת...

הדמעות יבשו, הגוף נרגע מטלטלתו ואת התמונות לקחתי אלי.
ללמוד להסתכל בזכרונות בלי כאב...

(שנים לא יכולתי להסתכל בתמנות של המשפחה. אני עדיין לא יכולה.

אבל עם הזמן. לאט לאט, סדקים בחומה הזאת, שעדיין קיימת בתוכי, נבקעים...)

השעות האחרונות שלפני החג האחרון.

הולכת בשכונה, בדרך לחדר הכושר, וכאילו מגלה אותה, לאחר שנים שאני גרה כאן, מחדש.

זאת שעה שאינה רגילה עבורי להסתובב בה בחוץ בימי שישי ובערבי חג ויכולתי להרגיש באופן מוחשי כמעט את ההכנות האחרונות של השכונה לפני שהיא מתכנסת לתוך החג.

המספרות עדיין פתוחות.

צריך לסיים את הצבע, הפאן, התספורת לבן, והצפורניים החדשות, מדוגמות ומקושטות.

הקונדיטוריה כבר לא מדיפה ריחות של מאפה טרי והחלות המתוקות האחרונות כמו עומדות מבויישות על המדפים שהולכים ומתרוקנים וכאילו מבקושת שמישהו יקח ולא ישאיר אותן לבד, שם , בחג...

הפיצוציה עדיין פתוחה עם עגלת הפיצוחים בחוץ וכך גם המכולת והקצב.

השאר כבר סגורים.

בגן המשחקים מתרצץ ילד שהמרץ האצור בו מריץ אותו בתזזיתיות ממתקן למתקן, ולידו עומדת , עייפה בחוסר האונים שלה אמא שמתפללת שמשהו מכמות האדרנלין שבו תתחיל להתפוגג וגם הם ילכו הביתה.

עצי הדקל שבפארק במרכז השכונה עמוסים בתמרים שפועלי העיריה יבואו לגדוד לאחר החג.

ואני הולכת בתוך השקט שמופרע רק ע"י רעש המכוניות הרחוקות , אוספת תמרים בגווני חום אדמדם שנפלו על הדשא הירוק, נושכת בחוזקה ומרגישה את המתיקות שאין דומה לך נמזגת לגופי ואת השלווה והרגיעה חוזרת

לליבי...

חג שמח חברים יקרים, חג שפעם היה שמח יותר עם ילדים מסתובבים ברחובות ודגלים צבעוניים ותפוח נעוץ בראשם, והיום הוא פשוט החג האחרון...

אמר השלט על גבה של אחת הנערות לבושות השחור (כמו בתלבושת אחידה) במה שנראה כמפגש נוסף של צעירי ישרא על גג הקניון בעזריאלי.

וזה לא היה השלט היחיד שם שאמר את דברו בצורה כל כך פשוטה, ברורה וישירה.

הגענו למקום במקרה, מלכת השמורה ואני לאחר ארוחת צהריים בפסגת העולם (לפחות כפי שהיא מצטיירת ממרומי הקומה ה 49) ונפלנו לתוך המולה של אנשים צעירים, המסתובבים או יושבים בחבורות או בקבוצות קטנות שני אנשים לפחות, לבושים בשחור מאפיין ויחד עם זאת דואגים שיהיה משהו נוסף שיתן את הצבע, את הברק של הגיל התוסס והצבעוני הזה.

לחלקם היו גיטרות שנגנו בהם ושרו , והאווירה הכללית היתה של רצון לראות, להראות, להכיר,

להתחבר. 

והיה משהו מאוד מחמם לב לראות את הסקרנות והרצון להכיר ולגלות אנשים נוספים מתוך הכרות ראשונית של כתיבה במקום מסויים שיכולה להתפתח לכל דבר אפשרי, בלי קשר לגיל כרונולוגי זה או אחר,  בתנאי שמוכנים ופתוחים אליו.

"את לא מרגישה כמו בגן חיות?" שאלה מלכת השמורה, ואכן, רק שהחיות שבכלוב היינו אנחנו...

ותל אביב ממרומי הקומה ה 49 של עזריאלי, עם ולמרות האובך החום/אפרפר שאפף אותה היום, מסקרנת, מרתקת ומלאת חיוּת כמו כל עיר גדולה ופועמת במקום אחר עלי אדמות...