באילת באילת
שער העולם דרומה
באילת באילת מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא
פה נוסעים רחוק
נוסעים רחוק
נוסעים רחוק, זאת לא מילה.
הכי רחוק שאפשר.
הכי מנותק שאפשר.
לא זוכרים שם לא רק את פאריס ואת רומא, לא זכרתי אפילו את ירושלים, אולמרט וליברמן
גם.
וטוב שכך.
אני אוהבת לנסוע נסיעה שהיא טיול.
שהיא אינה אמורה להוביל אותנו למטרה הסופית ותו לא וכך עשינו עיקוף די גדול ונסענו דרך שדרות וכל איזור הקסאמים ועד לקיבוץ נחל עוז הגענו ועמדנו שם בשולי הדרך, מביטים בעזה שכל כך קרובה עד כי אפשר להושיט יד ולבקש כוס סוכר.
כמו משכנים טובים.
ואולי כך יהיה .
יום אחד.
ואחר כך המשכנו בדרך והגענו למצפה רמון , ששם שחטו בלי בושה (8 ש"ח לקרטון קפה של 330 מ"ל - פי שלוש מכל מקום אחר שבדקנו) ושם , כמו תמיד, אני מוצאת את עצמי עומדת מלאת פליאה מול הצבעים והצורות שכמו מקבלים חיים בתוך הדממה
במכתש רמון
לג'יבוטי
יצאו מטעני חרוזים
למומבסה
פחים עם שומן אווזים
לרודזיה לחבש וזנזיבר
למלזיה ואולי מדגסקר
ללקינזיה
פולינזיה
אולי נייצא תפוזים
אינשאללה
במכרזים
העיר קיבלה אותנו בחמימות זהובה של שמש סתיו מחממת ורוח מלטפת.
ביום הראשון היא היתה די ריקה , כמו שצפוי לאחר סיום הקיץ והחגים ועוד לפני שהתיירים באים.
אבל מחוץ לעיברית נשמעו שיברי שפות אחרות: צרפתית וגם, בפליאה מסויימת, ערבית.
ולמחרת בערב, אי אפשר היה כבר לזוז כמעט בטיילת.
עכשיו, אני יודעת אני נכנסת לשטח הממוקש של הפוליטיקלי קורקט שבו אני כותבת משהו, קוראים את זה אחרת ואחר כך אני צריכה להסביר למה התכוונתי והכל בעצם מתקלקל לו אז אומר את זה בפשטות הרבה ביותר:
המוני בית ישראל ממוצא ערבי ובני הדת המוסלמית מילאו את העיר אילת לקראת חגיגות סיום צום הרמאדאן (עיד אל פיטר), והצפיפות הזאת היה בא משהו מקסים כמו שיש בכל מקום שיש בו המוני אנשים והיה בה משהו מפריע כמו שיש בכל מקום שיש בו המוני אנשים.
ואהבתי לראות איך העיר אילת מקבלת אותם בזרועות פתוחות כמו שמקבלת כל אדם אחר שבא לחגוג ולנפוש בה ובכל פעם שציינתי את זה לפני , שאלתי את עצמי מדוע אני מתפלאת כל כך, מדוע זה נראה לי לא כל כך טבעי...
לאוסטרליה
שלחו רק אשלג ודשנים
לטנזניה
יצא כבר מטען גרעינים
לזמבזי משלוחים של אגסים
לוטוסי אלף טווסים
ושסונים
ומיליונים
אולי נייצא גם לסין
אינשאללה
אם יש ניסים
ההרים שמול המלון הטריפו אותי.
יכולתי להשאר מולם בכל שעה אפשרית של היממה מתהפנטת מחילופי האור שעליהם וממה שזה עושה להרים עצמם:
במשך היום ישבתי בבריכה שעומדת על קו הים ממש ובעצם גם לתוכו ושאבתי לתוכי את הכחול של השמים ,הים והחום/אדמדם של ההרים:
בערב לא יכולתי לעמוד למול השקיעה שצבעה את ההרים האדומים באדום נוסף ומול ההילה הזהובה שכל זה עטה על עצמו ומצאתי את עצמי נועצת את עיני כמו רוצה לצרוב את התמונה והצבעים לתוך מוחי, שתשאר שם לתמיד:
ובלילה נמשכו עיני לקו החוף עטור יהלומי האורות של עקבה, ממול:
באילת באילת
שער העולם דרומה
באילת באילת מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא
פה נוסעים רחוק
נוסעים רחוק
הרחוק שם כל כך רחוק מבחינתי שיכולתי לצלול לתוך הספרים, ולהיות בסין וגם בירושלים, לאכול ארוחת בוקר ישראלית וארוחת ערב במסעדת דגים אמריקאית (בערב הראשון) וארוחה סינית מעולה (בערב השני).
ושם גם להיות רק עדת שמיעה לסיטואציה שהתרחשה מאחורי גבי (ולמול עיניו של ג. הבןזוג) במסעדה שהיתה ריקה למעט אנחנו ועוד זוג.
הוא היה די צעיר, שנות השלושים.
היא היתה מבוגרת הרבה יותר.
ג. החליט שהוא גי'גולו והיא משלמת לו.
הם היו שיכורים לגמרי והתמרחו אחד על השני עד כדי אקט מיני ממש.
ובאיזהשהו שלב, כשאכלנו את המרק אומר לי ג. תוך כדי לגימה נון שלנטית שהיא מוצצת לו. ואחר כך גם מענגת אותו ידנית.
וכך זה נמשך עוד ועוד ועוד ואחר כך, בשיחת טלפון אחת מיני רבות שהם עשו תוך כדי, בעברית ובצרפתית התברר שהם כבר חמש שעות במסעדה, וכשדישדשו סוף סוף החוצה והמשיכו לעשות את מה שעשו בגי'פ שלו, הרגשתי, מעבר לעסיסיות של הסיטואציה, שיש שם גם סוג של עצב.
למה באילת קוראים דברים כאלה, שאלה אותי גמאמא.
כי זאת עיר מקלט.
ובשביל זה , נוסעים רחוק...
(* אילת - דליה רביקוביץ', משה וולנסקי, להקת פיקוד הדרום - שיר מהימים שבהם אילת באמת היתה השער למקומות רחוקים...).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
).
. 
)
