קניתי לחם בחנות של לחמים מיוחדים, בירידה משוק מחנה יהודה בירושלים.

כשהגעתי למכונית שמתי לב ששכחתי אותו בחנות.

כל הדרך למעלה, בחזרה, זמזם בתוכי המשפט:

"אם הטפשות היתה מחלה כואבת פמה, את כל החיים היית בגבס".

כל יום כמעט אני מוצאת ומחברת אלי  משפט, שבא מאותה שלישיה מצחיקה שפולי היה חוליית ברזל חשוקה שלה.

כל יום כמעט.

ואתמול הוא השאיר אותנו לבד, והפעם, האלמנט באמת על חשבוננו...

סע לשלום איש מצחיק/עצוב יקר.

המפתחות, בפנים.

כולם הלכו לצבא.

ג. הבכור עלה לצפון לסגור עניינים בבסיס (בשאיפה לחזור עוד היום הביתה).

החברה של ג. הבכור, לבסיס שלה, בדרום.

א. הצעיר להתייצב בבסיס לתחילת הקורס (בשאיפה גדולה לחזור עוד היום הביתה, להמתנה לקורס הבא).

החברה של א. הצעיר, לבסיס שלה , באמצע העיר הגדולה.

וג. הבןזוג,  למילואים שלו בצפון.

וכך, שכולם מתפזרים לכל קצות הארץ , נשארתי בבית כשמקסימום אני יכולה להצעיד את החתולים בשמאל/ימין קפדני...

פוסט אופטימי של יום ראשון לתחילת שבוע, לפי בקשתו של שפיות ולזכר הימים בהם "פוסט יום ראשון" היה אחר לגמרי...

מרובי זרועות עומדים אשכולות  התמרים באדום/חום עמוק,

 בקצה עצי הדקל ושוקלים בדעתם אם לפול לקרקע או לחכות לעיריה

שתגדוד אותם והעץ יכנס לתרדמת חורף עד לאביב הבא.

יום שישי חופשי לאחר חודשיים שבהם עבדתי בשעות הללו, ופתאום בדרך אל ומחדר הכושר ראיתי פתאום את השכונה באור שלא ראיתי מזמן.

והתגעגעתי.

א. הצעיר סיים אתמול טירונות קצרה (שבועיים) וביום ראשון מתחיל קורס שרצה (פחות או יותר) ואחר כך שרות במקום שרצה (מאוד).

אנחנו עזרו לפתוח לו את הדלת, את שאר הדרך הוא עושה ויעשה בעצמו.

ג. הבכור משתחרר עוד חודש ואני צריכה להתרגל מחדש.

וקשה לי.

דאם איט, כמה קשה...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של דברים שזורמים ודברים שכל הזמן, משתנים...

כנראה,

שדווקא בארועים מרגשים מסיבות אחרות, אני פוגשת אנשים (חברות) שלא ראיתי המון שנים וכך ההתרגשות הופכת לגדולה יותר ומקבלת עבורי, מימד נוסף , כמעט חונק מרוב

עוצמות.

והפגישה היא כזאת שאחת מגלה את השניה ופתאום אנחנו עומדות באמצע המקום,

מקפצות וחבוקות, מדברות יחד אחת בתוך דיברי השניה וגם מזילות כמה דמעות, לתבל

את האווירה.

כך היה כשג. הבכור סיים את קורס הקצינים הבסיסי וכך היה הערב, כשבתוך ארוע מרגש לכשעצמו במקום העבודה הקודם של ג. הבןזוג, מצאה אותי לפתע חברת ילדות שלי שבפעם האחרונה נפגשנו בחטף לפני כמעט 10 שנים, ושוב עמדנו בתוך המון אנשים , חבוקות וצועקות מהתרגשות,

וגם קצת

בוכות.

וכל זה היה בתוך ערב פרידה מאנשים מהמקום שג. הבןזוג בילה מעל 30 שנים מחייו , והערב היה מוקפד, מנוהל, מרגש ואנושי בדיוק כמו המנהל הראשי החדש/ישן של המקום הזה, שרגליו נטועות עמוק באדמה , בניגוד למנהל הראשי הקודם שהיה רגיל לראות את האנשים מגובה של 30,000 רגל, ומשם , אנחנו הרי נראים כל כך קטנים וזעירים...

לילה טוב חברים יקרים, אני כל כך אוהבת פגישות עם אנשים .

קרובים ורחוקים...

בו אני פשוט מפחדת להמשיך לקרוא,

כי לא התאפקתי

ודפדפתי קצת הלאה וראיתי

שהדברים הולכים ומסתבכים

מסתבכים והולכים

ושום דבר טוב לא הולך להיות

שם.

(לפחות לא עד המקום בו הצצתי...).

פמה, שלעיתים קצת מזדהה יותר מדי עם הגיבורים שאותם היא

קוראת.

הייתי,

עצובה,

מדוכדכת,

כעוסה

ועצבנית.

על אנשים ספציפיים,

 ועל כל העולם כולו,

 באופן כללי.

הזכיר לי ימים אחרים.

לא התגעגעתי.

טוב שעבר.

ורק הצוואר התפוס שלי הורג אותי כבר כמעט שבוע ימים .

מסאג'?

שיאצו?

מישהו?

Pleassssssssssssssssssse...

שבוע טוב שיהיה חברים יקרים...

רק העובדה שא. הצעיר הגיע לשבת לאחר שבמקור הם היו אמורים להשאר בבסיס.

זאת אפילו לא ההפתעה שג. הבןזוג הצליח להרוס ולספר לי אתמול בערב (מזל שהאיש לא שרת במודיעין כי אז כל סודות מדינת ישראל היו פרוסים לבפני אוייביה. יכולתו של האיש לשמור סוד שואפת לאפס!! ).

זאת העובדה שהוא יצא לפני הזמן כחלק מאותם הטירונים שהראו יכולת ועשייה יוצאים מהכלל במשך השבוע.

וזה לא היה רגע של נחת רק עבורי (טוב, נו, גם עבורי ),

אלא בראש ובראשונה,

עבורו.

אלוהים עדי, כמה שהילד הזה היה זקוק לחיזוק המשמעותי לדימוי העצמי הנמוך שלו.

וזה,

יחד עם העובדה שגם ג. הבכור בא הביתה,

 עם שמש חמימה בשמיים שמכפרת על יומיים אפורים+פלוס גשם מלוכלך (פויה!!)

וריח עוגת שמרים מתקתקה שנאפת לאיטה בתנור,

הופכים את השבת הקרבה, למהנה ומתוקה במיוחד.

שבת שלום חברים יקרים, החורף עוד יגיע, בינתיים חמים, מואר ונעים שם בחוץ...

אתמול בערב חזרתי מהעבודה רעבה

למילים.

נגסתי,

נגסתי

נגסתי

ולא הלכתי לישון עד שקצת,

שבעתי.

העבודה הזאת עוד תגרום לי להשמין.

ממילים...

שישנם הרבה מאוד דברים שאני לא יודעת.

וברור לי שכנראה, אני גם לא אדע אותם לעולם.

חלקם ממש לא מעניין אותי ואת חלקם אני לא אצליח ללמוד (שחמט או סודוקו, למשל) אפילו אם אשקיע את כל כולי.

ברור לי גם שאני חיה מצויין עם הידיעה הזאת.

אבל אין ספק שאחד השיאים הגדולים של חוסר הידע שלי הוא המושג הקרוי:

גילוח כומתה

ואת העובדה שבזה עסקו א. הצעיר וחברתו המתוקה אתמול אחר הצהריים.

אבל הכומתה האומללה לא רק עברה גילוח אלא גם היתה: 

מקופלת בתוך כוס,

ואחר כך  מתחת לערמת ספרים

ואחר כך, מקופלת בתוך כוס פעם שניה

ואחר כך , מתחת לטלווזיה.

(מצד שני, שתגיד תודה שלא עשו לה שפם, שחי ומפשעות...)

וכל זה, כדי לתת לה מראה "וותיק".

כי אחרי הכל, זה כל מהות העניין של להיות חייל צעיר:

להראות פז"מניק.

ואבא שלי היה אומר: אף פעם לא מפסיקים ללמוד...

חושך בחוץ ורק קצת אחרי שש. שבוע טוב שיהיה חברים יקרים...

שמרגישים ומרגשים כמו בפעם הראשונה,

אפילו אם הם בפעם השניה.

ולראות את א. הצעיר במדים הוא דוגמא לתחושה כזאת, אפילו שכבר עברתי את זה עם ג. הבכור.

בכלל , עם א. הצעיר אנחנו עוברים סוג של תיקון בגלל שהם אנשים כל כך שונים (וטוב שכך).

ג. הבכור מופנם, סגור, מחצין פחות רגשות (אבל כשהוא מחצין, הם באים במלואם) ומרגיש פחות נוח עם רגשות של אחרים.

א. הצעיר בדיוק להפך.

נוגע.

מדבר.

מחבק.

מנשק.

משתף.

וגם נותן לאחרים, לנו, להיות כך מולו.

וזה כיף.

וגם עוזר לפרוק ולהתמודד עם התחושות.

היום הגיע הביתה לשבת, לאחר יומיים בדיוק כחייל טרי, והוא עייף עייפות של צבא וגם משהו בפנים שלו נראה פתאום,

יותר בוגר.

את הטירונות הוא יעשה קרוב לבית וכך נחסך מאיתנו הטוטו של : ניצנים או זיקים ואחר כך אולי לא הכל פתוח, אבל הרבה מאוד , כן וכל זה,

בידיים שלו.

ילד גדול.

חייל.

שבת שלום חברים יקרים, סוגרת שבוע די סוער רגשית ומבטיחה לחזור לעצמי ולהיות פחות דביקה...