אם למישהו יש שאלה חשובה או צריך עזרה בנושאים החשובים הבאים:

עיצוב הבית,

עיצוב הגינה,

איך לקנות בית בכפר האנגלי,

בישול,

מרוצים סביב העולם בתוכניות ריאליטי,

מיהם 50 הכוכבים הדרומיים הלוהטים בארה"ב היום ושאר רכילות עולמית חשובה ונחוצה,

מה הסיבה לריב בין פנינה רוזנבלום לז'קלין (הספרית) ושאר רכילות מקומית חשובה ונחוצה,

קצת הסטוריה (סיפור האהבה בין הנסיך רנייה לגרייס קלי -  זה לא נחשב היסטוריה?),

והרבה חינוך ילדים (מלאכים קטנים, yeah right!!)

ירגיש נא חופשי לשאול אותי כאוות נפשו, כי אלו בדיוק החומרים היחידים שאני מסוגלת לראות בטלווזיה מאז שחזרתי הביתה, ביום שישי.

וכן, סביר להניח שלאחר ההחלמה הגופנית שלי אני אזדקק לניתוח השתלת אונה במוח.

ויפה שעה אחת קודם!!

(ממשיכה להרגיש טוב יותר בכל יום, ממשיכה להתאושש.

עדיין חלשה ומאבדת כוחות מהר , שאריות ההרדמה וקצת אנמיה שלאחר הניתוח שהוא בעצם 3 ניתוחים כפי שציין הרופא בעל ידי הפלא  שלי, אתמול.

התחבושות כמעט כולן הוסרו ואני עדיין מסתכלת בפליאה על המקום בו היו 5 קילו נוספים.

ושוב, המון תודה לכל מי שבא ומשאיר סימן, חושב ומחזק.

תודה מעומק הלב  והבטן השטוחה ).

זה המקום שאליו רוצים לחזור

ובו היינו

לפני,

מינוס 5 קילו.

עדיין כואבת (ולרגע לא מתחרטת) אבל כל יום פחות,

באתי רק לומר שלום ולהודות באופן הכי אישי שאפשר מכאן לכל אחד ואחד שכתב, חשב, התקשר והחזיק אצבעות בימים האחרונים.

אוהבת מאוד  וקלילה הרבה יותר, (5 ק"ג , כן? )

פמה .

פרפר נחמד, פרפר נחמד,

שב אצלי על כף היד,

שב תנוח אל תירא,

ותעוף בחזרה.

על הבוקר, היא כבר סמסה,

בודקת אם אני ערה,

ויכולה להודיע קבל עם ובלוגיה:

"בוקר טוב,

אני בחיים,

אוהבת".

ואחר כך- בבקשה תכתבי -

"אני עטופה כמו גולם,

ומחכה שיצא הפרפר"

ואנו מחכים שפמה הפרפרה תחזור אלינו לקשט את בלוגינו....

פרח בר

זה הרגע

אותו אני מותחת

ואליו אני

צוללת

כדי

לחזור ולעלות בצד של

אחרי.

תודה חברים יקרים על מילות העידוד והחיבוק איתם אני הולכת היום לניתוח.

המונים .

עוד מעט ואני שוב כאן.

בו אני שואלת את עצמי:

What  was i thinking?!?!

קצת יותר מ 12 שעות לפני שאני צריכה להתייצב בבית החולים (בשעה הלא שפויה של 06.30 בבוקר!!) והבטן מתהפכת לי, הדם בעורקים גועש, הפה יבש והבחילה עומדת בחזה.

זה התחיל אתמול בערב, זה נרגע הבוקר ועכשיו, הצילו! צונאמי!.

אוספת לי רגעים של כיף והנאה לִפנֵי.

בבוקר נפרדתי מחדר הכושר למשך חודש.

אמרתי שלום יפה לכל אחד מהמכשירים שאני עובדת עליהם חודשים רבים, מותחת את השרירים כדי להרגיש אותם עובדים בפעם האחרונה לעוד הרבה זמן.

ואחר כך החלק של ההליכון.

קצת חבל לי להפסיק עכשיו כשהגעתי לשלבים יפים מאוד בכושר שלי אבל אני בטוחה שלאחר ההפסקה , החזרה תהייה הדרגתית ומהר מאוד אחזור למקום שממנו עזבתי.

ארוחת בוקר עם חברה תחת השמש החמימה מול הגן הירוק ואחר כך הלכתי לבחור לי ספרים במבצע של סלקום ( 5 ספרים ב 100 ש"ח) ב"צומת ספרים".

כבר כתבתי פעם (ולכי תמצאי את הפוסט בתוך 1790 פוסטים אחרים) על התחושה שעוברת בי בחנות ספרים, שישנם כל כך הרבה ספרים לקרוא וכל כך מעט זמן עלי אדמות לעשות את זה.

בדיוק כך הרגשתי כשהייתי צריכה לבחור 10 ספרים ורק הידיעה שבתחילת החודש הבא אוכל לבוא ולבחור עוד חמישה הביאה אותי  (אחרי שעה כמעט) לידי ההחלטה מה לקחת.

ובערב עוד מחכה לי קפה אחרון (ואולי משהו מתוק ליד) לפני הצום המוחלט עם "תלמה" חברתי למסעות ובכלל ואחר כך סידורים אחרונים ממש וזהו בעצם.

עוד מעט.

עוד מעט קט...

שדווקא לי זה יקרה ואחת המבחנות מסט בדיקות הדם לקראת הניתוח הכל כך קרב ובא, תתקלקל (מסתבר שאין לי בעיה עם קרישת דם. להפך)   ואצטרך לעבור שידור חוזר של צום, דקירת מחט ושאיבת הנוזל האדמומי מתוכי לתוך צינורית ארוכה ארוכה שבסופה הוא מגיע למבחנה.

ואחר כך אני משאירה את  "צמיד" התחבושת הלבנה על פרק כף ידי שעות ארוכות במין חשש שאם אסיר אותו לפני הזמן, יזרום הדם מתוכי החוצה וישאיר אותי חיוורת וחסר חיים.

אבל לא כך היה כמובן והמשך הבוקר היה מבטיח ומענג הרבה יותר, ולאחר ארוחת בוקר ארוכה, מענגת ומושחתת לחלוטין של פרנץ' טוסט, ריבה ודבש (מישהו אמר ארוחה אחרונה?)  מצאתי את עצמי משוטטת בעזריאלי  בחנויות לאנז'רי ובוחנת באריכות ובדקדקות סוגי חזיות במידה אחת פחות מהמידה הנוכחית שלי.

מישהו אמר "היא מתכוננת"?

להתעסק עם עצמי כך כך הרבה,

להתעמק ברווחה ובאיכות החיים  הפרטית והאישית שלי,

לעשות ניתוח שאין בו שום צורך רפואי ועולה כך וכך המון שקלים ואפשר היה באותם, כך וכך המון שקלים לעשות כך וכך דברים אחרים, חשובים אולי יותר.

נחוצים אולי יותר.

באיזו זכות אני מרשה לעצמי 

 במודע לא לחפש עבודה,

להשאר בבית , להתאמן בחדר כושר, לפגוש חברות, ללכת לסרטים, לקרוא,

לכתוב,

לא לעשות שום דבר.

לפחות לא כזה שמביא איתו תמורה מוחשית נתנת לראיה.

להתפנק.

באיזו זכות לעזאזל, אני חיה את החיים האלה

כשבכל סיטואציה אחרת,

סטטיסטית והסתברורית גרידא

הייתי יכולה זאת שמנקה את המדרגות

בבניין שלי.

***************************************

קאט.

זה לא אני.

זה השד הסוציאליסטי - אוטופי (פרי חינוכו של אבא שלי)  שמתעורר לפעמים בתוכי ומעלה תהיות פילוסופיות שאני יודעת את התשובות עליהן אבל כנראה, לפעמים, נהנית וזקוקה להלקות את עצמי,

בהן.

התחלתי היום קצת באיחור כי הסופר אמא הזאת (AKA פמה) הביאה את א. הצעיר לבית הספר ואת ג. הבכור לבסיס וכך מצאתי את עצמי מעבירה את 40 הדקות על ההליכון  יחד עם הסופר נני באמריקה שבהנף יד ברזל ובנחישות של פלדה עטופה בקטיפה הצליחה להעלות עוד משפחה שהכאוס שלט בה, על דרך המלך.

הכל כל כך פשוט, אני ממלמלת לעצמי תוך כדי הליכה בעליה התלולה (2.0 למבינים) , הכל עניין של דברים ברורים ועמידה על גבולות.

אצלי זה תמיד כך.

ברור! דה!!

אז למה כשא. הצעיר מתקשר ומקרין עלי את כל מגוון הקסם האישי שלו אני הופכת לרכיכה חסרת חוט שידרה ואסקופה נדרסת לרגליו והוא יוצא מהבית עם מפתח המכונית בידו וחיוך קטן על פרצופו...?

איפה עמידה  על ההחלטות היפות בעניין המכונית (זה שאני בבית זה לא אומר שהמכונית לא ), הדלק, הבלאי וכו' וכו' וכו'?

איפה התקיפות של שמירת הגבולות?

סופרנני אלי, ומיד!!

לא ישנתי הרבה הלילה.

מעט שעות (שלוש , אם לדייק. אחחח, חזרו הימים הטובים...) ושינה עם "אוזן זקופה" בסוג של "alert" ואני מרגישה כאילו מכבש טיאטא אותי ושכח אותי מאחוריו.

מתח?

אני?

איזו סיבה יש לי להיות מתוחה...?

(שום דבר ששני רגיעון לא יפתרו אותו. אני מקווה...).

על הבונבוניירה החדשה, שיוצאת כמו שעון , אחת לשנתיים - שלוש ( או ארבע)  ונותנת הפוגה של שלוש שעות לערך במין מיקי מאוס למבוגרים בו הדברים מתרחשים בסדר בלתי הגיוני לחלוטין שבו חילופי מכות בין אנשים נראות כמו ריקוד, הפצעים לא ממש כואבים ואפילו דום לב קטן  לא מפריע ללוקה בו,  להמשיך את היום כאילו לא קרה שום דבר.

וגם לנצח במשחק פוקר על 115 מליון דולר.

(וזה לא באמת ספויילר, נכון?).

ורציתי גם לכתוב על הבונבון החדש בשכונה , דניאל "עיניים כחולות מאממות" קרייג ההורס (כפרעליו) שמשקיע את כל כולו בסרט ושווה כל כך ששכחנו מי היה שם (פירס, משהו?  ) לפניו, ובכלל.

רציתי.

אבל אז חזר ג. הבכור הביתה והפנים שלו לאחר השבת האחרונה עם א. חברתו שנוסעת בשעות הקרובות לחצי שנה לדרום אמריקה, אמרו הכל.

והחזירו אותי שנים אחורנית.

לימים של הפרידות שלי, לתקופות ארוכות או קצרות.

לתחושת הכאב העמוקה עד כדי חוסר אונים.

לחוסר הידיעה איך אפשר יהיה לקום בבוקר ולהמשיך כאילו הכל כרגיל.

ולהרגיש שכל עצם, תא, ווריד ועורק בגוף עורג למישהו אחר, רחוק כל כך.

" מה שאמור להיות , יהיה גם בעוד חצי שנה" אמרתי לה  בשיחת הטלפון כשנפרדתי ממנה הבוקר.

ואני מאוד מאמינה בכך ובחוויה המכוננת שהנסיעה והפרידה הכפויה תהייה עבורם.

עבורו.

ובכל זאת, עצוב לי.

איתו.

ואיתי...

שבוע טוב.

יהיה.

הזמן כמו נכנס לתאוצה

מסוחררת,

שמכמירה את ליבי במין עצב

כי השבת עוד לא הגיעה

והיא עוד מעט

כבר,

מסתיימת...

ולא להאמין שלפני זמן לא רב (שנתיים, שלוש, ארבע) 

 הייתי חושבת בדיוק להיפך...

(מחשבה שעברה בי בנמנום תוך כדי נסיעה מכאן ולשם).

שבת שלום חברים יקרים, שבת שהזמן שלה יעבור לכל אחד בדיוק בקצב הנכון לו...