הסתיים כמו הצבע והתחושה שאני מרגישה אותו בתוכי (ולא תמיד בצדק, אני יודעת) ,

אפור.

ודווקא היום מתאים לי האפור הזה.

משהו בי מוצא בו סוג של חום ולאו דווקא קור וניכור.

אולי כי בתוך האפור הזה

אפשר להתכרבל

עם שמיכה חמימה ומלטפת,

לשבת לאור נרות ריחניים כשחתול או חתולה מגרגרים לי ליד

האוזן,

ולהתרכבל בתוך עצמי ולהרגיש את השלווה זורמת

בתוך

דמי.

שבת שלום חברים יקרים, אין לי מושג על מה כתבתי אבל הדף העריכה הלבן מקבל כנראה כל דבר...

וכאילו אתמול.

ג. הבכור נסע לבסיס להשתחרר.

וכשביקשתי שיעמוד לרגע כדי שאצלם אותו ביומו האחרון במדים,

עמד במין חוסר סבלנות וקשיחות קצת מחוספסת שלמדתי שהוא עוטה על עצמו כשהוא לובש את המדים וכאילו אותם הררי דאגות שהיו עליו במשך 4 שנים ושכבר נמוגו קצת בחודש האחרון בבית,

חזרו להיות בו שוב.

עד מחר.

עד שיהיה שוב,

אזרח.

עוד תקופה נשלמת ונסגרת

ותקופה חדשה,

נפתחת.

בשום דבר.

רק ברגליים הכואבות.

מין כאב מזוקק של שש שעות עמידה על הרגליים וטירוף של עבודה , כך שבסופו של יום קצר לא מבינים לאן נעלמו שש שעות ואינן.

וכך זה כל יום.

הזמן עובר לי כל כך מהר שעד שאני מפנימה את יום ראשון בתחילת השבוע, אני כבר בסופו.

ואני אוהבת את זה כך.

מאוד אוהבת.

והיד על המקשים רצה  והמחשבות בראש מטיילות להן במקומות אחרים.

הרי ירושלים בוהקים במזרח , מתייבשים בשמש משלושה ימי גשם סוערים.

אני בוהה בהם

והולכת לשים את החלה של יום שישי

בתנור.

שבת שלום חברים יקרים, אולי לא הבנתם מילה מהפוסט הזה, אבל את העיקר שבו אפשר להרגיש...

למשל, העובדה שכבר כמה שנים טובות אין לי מחזור היא, עבורו, עובדה בלתי חשובה בעליל ואולי אף בלתי קיימת.

לכן, בימים שלפני המחזור (הערטילאי)

אני חווה רעב בלתי פוסק כמעט

 (וכן, זה רעב פיזי ממש ולא סוג של חור פנימי שאני משקיטה עם אוכל),

הפנים שלי מתמלאות בפצעונים כאילו הייתי בת 16 ,

מצב הרוח לא משופר במיוחד,

ועכשיו גם כואב לי הראש (סוג של הזדהות עם גמאמא? ).

כן, כן, מכירים את המערכון של קרן מור מ"קצרים"?

עכשיו כולם ביחד:

"אוי, אוי, אוי...כואב לה  הראש...אוי, אוי, אוי..."

זה בדיוק זה, אבל היה לי צורך להוציא את זה ממני.

שנהייה בריאים.

יהיה טוב.

גם עיר שמכירים שנים רבות נדמית כחוץ לארץ למהדרין.

הכל כאילו אותו הדבר.

גם השפה מוכרת,

אבל משהו באווירה, שונה לגמרי מהמוכר והידוע.

תל אביב.

שישי אחר צהריים/ערב מוקדם.

אזור שוק הכרמל/נחלת בנימין שוקק אנשים כאילו אמצע היום עדיין, ומבעד לחלון הפתוח שומעים

את מירי אלוני שרה בקולה הסדוק מרוב שנים ומכאובים.

בתי קפה פתוחים ומלאים בבן יהודה, אנשים מתארגנים להם לקראת השבת,

אבל אחרת.

משהו באוויר,

שונה.

וכשהערב יורד והשבת כבר עמוק בתוכנו, אני נוסעת ברחובות ובכבישים הריקים

בנקודת הזמן שבין הערב ללילה,

שבה שוב העיר תהייה מלאה אנשים,

אבל שוב,

אחרת.

שונה.

שבת שלום חברים יקרים מהעיר שמחליפה פנים כמה פעמים ביממה...

אבל את התשלום ממני, הוא גובה מראש.

שלושה ימים של התקררות עמוקה , גרון שורף, אף נוטף, עיניים דומעות ותחושה גופנית די על הפנים,

אבל , החיים הרי ממשיכים,לא זה מה שיפיל אותי למיטה ואני נושאת את מכאובי בגבורה...(כן, פולניה/רומניה וכו').

בנתיים,

לאחר שלוש שנים וחצי של ידידות מופלאה, אמרתי היום יפה שלום לחדר הכושר  ועליתי מלאת מרץ ועזוז,  על ההליכון החדש, הנמרץ והסקסי, שקניתי.

היה כיף.

עכשיו רק נשאר לי לשבור את הראש איפה לשים את הבומבילה שהכנסתי הביתה (וכן, אני יודעת את כל האמירות על תפקידו של ההליכון בבית ישראלי מצוי  -  פסל סביבתי/מתלה לבגדים).

ג. הבכור כבר שלושה שבועות בבית ואנחנו מתרגלים אחד לשני וגם כנראה די נהנים (הפתעה, הפתעה...).

א. הצעיר החל את הקורס בצבא אבל עניין ההנאה שם עדיין לא ברור וסגור.

ימים עוברים ונאספים לעצמם ובשבוע הבא, יום השנה הראשון לניתוח , וכן אין ספק שנהנתי כי אחרת קשה להסביר את הזמן שטס לו.

יצא לי פוסט קצת פילוסופי/סנטימנטלי.

נאשים בזה את ההתקררות.

אלא מה?

"תקשיבי לאינטואיציות שלך, הן מאוד חזקות", אמרה לי מצדה הרפלקסולוגית,

בפגישה ההיא כשהחל הכל, לפני יותר מחמש שנים.

אז, לא ידעתי על מה היא מדברת.

עם התהליך הפנימי והשנים שעברו למדתי להכיר אותן.

למדתי להקשיב להן.

והן צודקות.

תמיד.

אז אחרי יומיים שהן כמעט צורחות לי בתוך הראש ומתערבלות לי בבטן,

החלטתי

שיש דברים שאני יכולה לעשות,

יש כאלה שאני חושבת שאני יכולה לעשות,

ויש כאלה,

שלא.

וזה בסדר.

(עכשיו אני רק צריכה להשתכנע בעצמי שמותר להתחרט...).

פעם, מזמן (לפני חמש שנים +), לא היה לי כוח ואנרגיות  לעשות שום דבר (מתוך הדכאון וחוסר האנרגיות שבאו איתו).

אחר כך, כשהחל השינוי בתוכי, הייתי עסוקה בתזזתיות  במילוי 24 השעות של יומי בעשיה בלתי פוסקת (מתוך חוסר שקט , אנרגיות מתפוצצות ואדרנלין שוצף בעורקים).

אחר כך התאזנתי קצת ונרגעתי קצת.

בערך.

כי גם בשנה שבה ישבתי בבית מתוך רצון לנוח, לקחת את הימים באיזי ולעשות את הדברים שאני אוהבת בנחת , מצאתי את עצמי מתרוצצת ועסוקה כמו סביבון באמצע החנוכה (רואים שאני מעודכנת בענייני החגים!!).

ואז התחלתי לעבוד.

ואני עוד יותר עסוקה כי העבודה הרי לא תפריע לי להמשיך לעשות את אותם הדברים שאני אוהבת לעשות וכדי לעשותם אני צריכה עוד 10 שעות ביממה, לפחות, לא כן?

אז זהו, שכנראה אני עדיין  לא מספיק עסוקה, כי בדיוק עכשיו החלטתי שיש לי מספיק זמן לעשות עוד כמה דברים בוערים וחשובים, פה ושם  והבנתי , סופית,

שאני אנוח, כנראה, רק בקבר...

אבל עכשיו חברים יקרים, אני הולכת לישון.

שבת טובה ומתוקה לכולם...

מישהו כאן התבלבל, אין ספק.

עץ האפרסק שלי

ועץ התפוח

שמצאו את עצמם בפריחה אביבית בשיאה של שלכת סתווית.

(וכן, אני יודעת שזה מזג האוויר של הימים האחרונים. איזה מזל שאפשר להאשים אותו בכל).

ואני (וגם הם, כנראה) תוהה, עד מתי רשעים (מזג האוויר המתעתע) יעלוזו, או , האם השקדייה שלי תפרח עוד לפני שהתחילה אצלה השלכת...?

חיית המחמד הראשונה שלי ( AKA כתם) החליטה שכך נוח לך להיות בשעה הזאת של הערב והעובדה שאני רוצה לכתוב עליה והזנב שלה מפריע לי, זאת הבעיה שלי , ובהחלט לא שלה.

צודקת.

אין ספק.

וגם העובדה שבתמונה הוא יצא כמו חתול רפאים, זאת הבעיה שלי, לא שלו.

צודק.

אין ספק.

חיית המחמד השניה שלי (AKA ג'ויה) לא נראתה בזמן האחרון, דהיינו, הוא ישנה לה עמוקות את שנת הבוקר/צהריים/ערב/לילה שלה ולכן ניתן תמונה אחרת שלה שבה ברור לגמרי מי הבוס בבית.

ולפעמים אפשר לתפוס אותן בארוחה טובה , יחד

ולזכור שפעם היתה כאן עוד חיית מחמד שהלכה לגן העדן של החתולים, סקא האהוב שלי.

והן כולן יחד, חיות המחמד האהובות שלי, שלושת החתולים, החיים וגם זה שאיננו יותר, הפכו אותי מאדם שלא יכול היה לשאת את המחשבה על חיה בבית, לאדם שלא יכול להזכר איך זה היה,

בלעדיהן.