שלא משנה כמה החנות משולטת על המבצע החודשי תמיד יכנס הלקוח  וישאל:

מה המבצע החודש?

מכירים את זה שלא משנה העובדה שכבר די הרבה שנים כולנו מקבלים תלושים לחג ואף פעם

אי אפשר לשלם בהם במבצעים אבל תמיד הלקוחות פוערים פה ועיניים ושואלים

באמת? למה? זה לא כסף? (לא, זה לא אבל לא נכנס לזה עכשיו).

מכירים את זה שבכל פעם כשלקוח קונה ספר למתנה הוא תמיד יבקש

למחוק את המחיר

לשים פתק החלפה

ולעטוף את הספר?  (כן, אנחנו עושים את זה גם בלי שתבקשו מאיתנו. באמת ).

מכירים את זה שכשמציעים ללקוח ספר/ים במבצע כזה או אחר הם מיד מסבירים שיש להם המון ספרים

מהמבצע הקודם ואין להם מתי לקרוא אותם?

ואם הספר הוא ספר בישול, הלקוח/ה יספר איזה מדף עמוס יש לו/לה של ספרי בישול וכמה בעצם

הכל יש היום, באינטרנט?

מכירים את זה שבכל פעם שיש מבצע שכולל משהו שהוא רחוק מספרים כרחוק מזרח ממערב, קפה למשל,

הלקוחות חייבים לתהות האם אנחנו מתכננים למכור גם חלב/עגבניות

או את הסופר כולו?

מכירים את זה שכשלקוח רוצה ספר שהוא לא במבצע הוא תמיד יאמר שהוא מחכה

לשבוע הספר אפילו שההוא יגיע רק בעוד

שנה?

מכירים את זה שכשלקוח מסתכל על המחיר שרשום על הספר הוא שואל:

זה המחיר? (כן)

אין מבצע? (לא)

למה כל כך יקר? (ככה)

ואחר כך הוא אומר את מה שכתוב בפיסקה הקודמת?

והכי הכי,

החביבים עלי ביותר,

מכירים את הלקוחות שנכנסים לחנות ורוצים לקנות את

"מה שהכי הולך"?

או , לחילופין

שואלים על מה אני ממליצה וכשאני מבררת מההם אוהבים לקרוא הם אומרים

"הכל",

וזאת הזדמנות פז להמליץ מכל הלב על

אישה בורחת מבשורה,

מובי דיק,

מלכוד 22

הספרים של מורקמי לסוגיו

פול אוסטר

סרמאגו

וכל ספר טוב למטיבי קריאה.

מכירים?

במידה כזאת או אחרת כולנו כאלה, אם כלקוחות ואם כמוכרים.

יש חנויות שבהם אנחנו מרגישים בטחון וכאלה שזקוקים שיקחו אותנו ביד

ויבינו בלי מילים למה אנחנו זקוקים.

ובשורה התחתונה, כולנו זקוקים לאהבה,

 ואת זה אני משתדלת לזכור למול הלקוח ההמעצבן ביותר

ומתוך אהבה וחיוך נכתב גם הפוסט הזה.

שבת שלום חברים יקרים, עם ספרים או כל דבר אחר שמחמם את הלב...

כשקראתי את המילים שמתחת לשם הבלוג שלי, כמה חודשים לאחר שפתחתי אותו (שבע שנים ועדיין סופרים), צחקתי.

הדבר האחרון שאפיין אותי אז, היה

שקט

וכל מילה נרדפת שאפשר לחבר אליו.

כָּזֹאת אֲנֹכִי: שְקֵטָה
כְּמֵימֵי אֲגַם,
אוֹהֶבֶת שַלְוַת חֻלִין, עֵינֵי תִּינוֹקוֹת
וְשִירָיו שֶל פְרַנְסִיס זַ'ם.

אבל כשפתחתי את הבלוג באותם ימים סוערים ומבולבלים לא ידעתי מה יהיה.

ידעתי מה אני.

מה חשבתי שאני.

חשבתי שאני שקטה, שלווה כמו בתחילת השיר

עדיין הייתי "שם" ועוד לא "כאן" ולכן השם מהשיר של רחל כל כך התאים לי.

ואפילו שהתחושה הפנימית היתה אחרת לגמרי לא שיניתי את השם.

אולי כי בתוך תוכי הרגשתי שלמרות הכל, הוא עדיין מתאים לי.

ולו רק בגלל השורה הראשונה, בגלל 2 המילים הראשונות,

בגלל שלמדתי להיות קודם כל, אני.

ורק אחרי ימים רבים כשנתקלתי שוב בשיר וקראתי אותו עד הסוף ,

יכולתי לראות עד כמה הוא מתאים לי בכל זמן נתון.

בזמנים של סערה

ובזמנים של רגיעה.

בְּשֶכְּבָר הַיָמִים עָטְתָה נַפְשִי אַרְגָמָן.
וְעַל רָאשֵי הֶהָרִים
לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְדוֹלוֹת,
עִם צְרִיחַת נְשָרִים.

בְּשֶכְּבָר הַיָמִים... זֶה הָיָה בְּשֶכְּבָר הַיָמִים.
הַעִתִּים מִשְתַּנוֹת
וְעַכְשָו -
הִנֵּה אָנֹכִי כָּזֹאת.

שבת שלום חברים יקרים, כל אחד עם ה"אני" הפנימי שלו...

כך אני קוראת לתמונה הזאת בה קרעי  עננים לבנים שטים בשמים

ומרחוק אפשר לראות בבהירת את הפס הכחול של הים במערב

ואת הרי ירושלים והשומרון במזרח.

ועם התמונות הללו, ולא משנה עד כמה ראיתי במשך השנים ואראה אותן שוב ושוב,

אני נושמת עמוקות ופוקחת עיניים גדולות

ולנסות להכניס לתוכי  ולשמור

את המראות והתחושה הנקייה והטובה

שהם גורמים לי.

והם מצטרפים לתחושה שהפינה הזאת במפרסת, שג. הבן זוג קורא לה,

ז'יברני   ועל זה נאמר בעדינות שהוא קצת, מגזים .

הפינה הזאת במרפסת, שבקיץ היתה פרועה וסוערת ועכשיו היא מסודרת ורגועה כמו השמיים השקטים

והעננים  המפליגים בשלווה של אחרי סערה אחת ולפני סערות חדשות של החורף שמעבר לפינה.

שבת שלום חברים יקרים,  עם מראות פיוטיים ומילים פיוטיות לא פחות...

טעות קטנה אחת.

כל כך אנושי.

במקום לומר "ממחר" אפשר יהיה לצאת ממזרח גרמניה לכל מדינה אחרת ללא אישור או וייזה,

אמר דובר המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה"מיד"

ואת כדור השלג שהחל להתגלגל 5 שנים לפני כן כשגורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות,

אי אפשר היה לעצור.

טעות אנושית קטנה אחת,

והחלטה אנושית אחת של מפקד אחד ממעברי הגבול בברלין, שלא לירות על אלפי האנשים

שהצטפפו ליד המעבר ודרשו לעבור למערב ברלין,,

שינתה לפני 20 שנה את אירופה ואת העולם כולו.

אנשים.

הם שעושים את ההסטוריה ובגלל שאנשים מרתקים ההסטוריה, עבורי, מרתקת.

ומרגשת.

בוחן במשוואות עם נעלם.

סיבה לדמעות?

אצלי כן.

ולא בגלל שאני אמורה להבחן על זה (אז זאת היתה סיבה לנהרות של דמעות!  )

אלא כי זה הציון שהשיג א. הצעיר שלומד בקורס תג"ת במחווה אלון.

וזה לא הציון עצמו (והוא לא היחיד, זה בערך הממוצע שלו באופן כללי) זה עצם היכולת שלו שפורצת החוצה לאחר שנים כה רבות

שמשהו חסם אותה.

יכולת, שידענו, הוא וגם אנחנו , שהיא שם אבל היו כל כך הרבה דברים חיצוניים שהפריעו לה שהוא בעצם מתחיל מההתחלה.

ולכן הציונים הללו מרגשים אותי.

ובעצם, אלו לא הציונים (שהם סוג של מדד לקליטה של מידע).

זה השינוי המהותי, הטרנספורמציה שהוא עשה ועדיין עושה,בהתייחסות שלו לכל נושא הלימודים.

הנוכחי, ובכלל.

הרצינות.

ההבנה של חשיבות העניין.

המחוייבות.

וגם העובדה שבפעם הראשונה בחייו הוא רחוק מהבית לכל כך הרבה זמן .

לומד להכיר אנשים אחרים ממקומות אחרים (החבר הטוב שלו שם הוא "נער גבעות" לשעבר מהתנחלות יצהר!! ג'יזס!),

לומד להתמודד עם קשיים ולא לבחור בדרך הקלה.

חווה הצלחות,

מבין דברים שאולי ממרחק פיזי קל יותר להבינם,

ובאופן כללי, נהנה מכל רגע.

ואם הוא נהנה, גם אני/אנחנו  נהנים.

ובסופו של דבר, זאת הדרך הטובה ביותר לחוות את דברים.

שבת שלום חברים יקרים, עם סיבות טובות לדמעות של שמחה...